חדשות

92 שנה לרצח נביא שואת יהדות אירופה

28.4.2013

בשלושה במאי נציין במרכז יוסף חיים ברנר בפ"ת מלאת 92  שנים לרצח. ברנר היה בן שלושים ותישע במותו – הוא נרצח, ביפו, יחד עם חבריו הסופרים צבי שץ, צבי גוגיג ויוסף לואידור. יחד איתם נרצחו יהודה יצקר ובנו אברהם יצקר.

איננו יודעים מה היה עולה בגורלו של ברנר אילולי היה נרצח, אבל אין ספק כי דבר הרצח הוסיף לדמותו המיתית של ברנר וקיבעה את מקומו כאחד מהאנשים החשובים והמשפיעים על אופייה של התנועה החלוצית בארץ.

ברנר השפיע וממשיך להשפיע גם היום על עיצוב החברה היהודית המתחדשת בארץ ישראל. אנו, בתנועת "דרור ישראל" רואים בברנר ובכתביו "שורשי יניקה" חשובים מעין כמותם.

"הבושת והחרפה! דאגה ליהודי-אמריקה, בשעה ששישה מיליונים תלויים בשׂערה שׂרופה"

באוגוסט 1940, במחתרת, בתוככי גטו ווארשה הנצור תחת הכיבוש הנאצי מתפרסמת חוברת בשם "פיין און גבורה". היא מיועדת לבני הנוער, חברי תנועת "דרור". החוברת אשר נועדה ללימוד בני-הנוער והמדריכים את תולדות הענות והגבורה של העם היהודי נקראת בשקיקה ובצמאון על ידי צעירות וצעירים ששנתיים אחר-כך יכתבו פרק חדש בספר הימים של העם היהודי.

בקובץ "פיין און גבורה"  מופעים שני קטעים מאת ברנר. הקטע הראשון מתאר צעיר יהודי העוזב את

יוסף חיים ברנר

יוסף חיים ברנר

בית אימו לטובת הצטרפות לארגון של הגנה עצמית יהודית. אותו נער שכל בילדותו את אביו שמת על קידוש-השם בשעה שניסה לשכנע אשה משומדת לחזור ליהדותה. והנה, הוא, אשר חונך על ערך קידוש-השם מבקש עתה לגשת ולהלחם גם על "קידוש החיים". הקטע השני אשר מופיע בקובץ הוא "תל-חי" שבו מתאר ברנר את מעשה "קידוש החיים" והלחימה של אנשי תל-חי על זכותם לחיים עצמאיים בארץ ישראל "תל-חי נשרפה.  אבל לב-ישראל חי.  אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש – הראו גם היכן הלב הזה.  ואנחנו? אנחנו המפוזרים, החלשים – היאמר מעתה כל חלש בנו: גיבור אני! – ויהיה לגיבור?."

מה עבר במוחם של צעירים וצעירות ווארשה המדממת בקוראם את תביעתו של ברנר מהם? מה חשו כשמדריכתם טבעה מהם לשאול את עצמם הגיבור אני?

אין לי ספק כי דבריו של ברנר הדהדו במרתפים ובבונקרים של ווארשה וקראקוב, ביאליסטוק ובנדין. בטוח אני כי גיבורות וגיבורים צעירים אלו הגשימו את מילותיו של ברנר כי " תל-חי.  לב-ישראל חי.  אבל יתר אבריו? היחיו גם הם? הנכונים אנו כולנו לחיות עִם דופק הלב הזה עד הנשׁימה האחרונה? הבָאנו כולנו בחדרי-לבנו בימי הזעם האלה, אשׁר לא מהר יעבורו, השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע:  "טוב למות בעד ארצנו" – ? טוב! אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו."

מושבי-פועלים – זוהי הרבולוציה שלנו.

ברנר עלה לארץ ישראל בשם-בדוי. הוא היה כבר דמות ידועה ומוכרת לציבור בארץ ולא רצה להתקבל כמי שמורם מעם. בשנים הבאות, בשיטוטיו הרבים בארץ ישראל ובמפגשיו עם חלוצי הארץ החל לגבש את ההבנה כי כעת ישנה הזדמנות, אולי חד-פעמית אשר בה ייתאפשר ליהודים לעלות לארץ-ישראל. אך בדרכו המיוחדת שאל ברנר באיזה אופן יעלו ההמונים לארץ?:  "לצעירינו בכל העולם דרוש עכשיו לדעת את האמת על ארץ-ישראל. דרוש, שהם ידעו, כי המקום איננו מרופד שושנים, כי הארץ היא עניה, מעטת-קסם, מיושבה מאחרים בכל מקום שׁאפשׁר לעשות איזה דבר וחרֵרָה וקשׁה לישׁוב במקום שהיא עדיין לא נושבה; כי יושבי-הארץ מחזיקים במשקיהם בכל תוקף ומתאחזים בפועל גם במשקים המעטים, שהנם, כביכול, בידינו; כי שכר-האדם בה קטן, המזונות דלים וביוקר, הצרכים למעלה מן היכולת, האוויריות בכל פינה, והקדחת על כל אלה אוכלת מבשר ועד נפש; כי כל צעירי הארץ שלנו הנם קנדידטים למשרדים וללשכות, לגימנסיות ולאוניברסיטאות, והכל מנבאים לימות-המשיח, על אף הגלוי והברור, ואדם שינקוף באצבע לעשות את העבודה הכי-קטנה הנחוצה – אין. דרוש, שכל זה יִוָדע בתפוצות-ישראל ושיוָלד בלב צעירינו ה"אף-על-פי-כן!", אותו האעפי"כ, שצריך לבוא תמיד בסוף כל החשבונות השליליים… אף על פי כן ! בפרט, מכיוון שבמזרח-אירופה העתיד אפור מאוד, וההוֹוה אפל מאד, מכיוון שלהפסיד אין מה, מכיוון שהשאיפה קוראת להתחיל הכל מבראשית, ויהא מה!… ורק אותו החלוץ, שה"אף על פי כן" הזה נעשה לחלק מעצמותו, אותו החלוץ המוכן לכל – ולא רק בפה – הוא רשאי לבוא. הוא ולא אחר."

כי לעוררך אחי אני בא !

ומה לנו ולמורשתו של ברנר והאם היא עדיין רלוונטית לימינו אנו? בתנועת דרור ישראל מחנכים על מורשתו ומאמינים כי יש לברנר תרומה עצומה לעיצוב החברה הישראלית היום

"כי לעוררך" יוסף חיים ברנר

"כי לעוררך" יוסף חיים ברנר

נדב אייל כתב במעריב: "כאן כבר לא חותמים בשקט ובקלילות על הסדרי חוב, לא מוכרים מחצבים לאומיים בזול ולא מפקירים המילואימניקים. זה נגמר. כאן עובדים קשה". את הדברים הוא כתב על ביטול מחיקת החוב של נוחי דנקנר לבל"ל. אני תקווה כי דבריו של נדב אייל, אשר פורסמו בעמוד הפותח של עיתון מעריב הינם מבשרות תקופה חדשה, ששורשיה נעוצים הרחק מעבר למחאה של קייץ 2011. ואולי נעוצים בדברים שכתב ברנר ב 1911: " ואם עוד יש תקוה, כי נשתחרר בזמן מן הזמנים מקללת הגיטו, ואפילו במקצת, ואפילו חלק קטן שבקטנים מעמֵנו, הנה אין דבר זה אפשרי אלא על ידי מהפכה שרשית בחיינו, בתכונתנו, על ידי יצירת עבודה עברית על קרקע השייך לנו… תפקידו של הישוב העברי שאנו עושים בארץ-ישראל הוא לחנך יהודים חפשים, אנשי-עבודה… זוהי תעודתנו וזוהי "שאלתנו המרכזית", זהו עיקר-העיקרים.  זהו הכל.[1]"

ברנר מתאר כאן במילים ישירות וברורות את תפקידינו כתנועת מחנכים – לחנך ליצירה עברית על קרקע השייך לנו – לחנך יהודים חופשיים, אנשי עבודה.

בעוד מספר ימים, נחגוג את יום ה – 1 במאי. ובשלושה במאי נציין בצריף ברנר בפ"ת את רצח ברנר ואתם מוזמנים להגיע.

הזמנה לאזכרה 92 שנה לרצח יוסף חיים ברנר

הזמנה לאזכרה 92 שנה לרצח יוסף חיים ברנר

 


[1] מקור ביבליוגרפי: מן המשעול – שיחה ספרותית,

 

תגיות נוספות