שני אורן, חבר תנועת דרור ישראל כותב במִכְתָּם
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-גִּדְעוֹן, עוֹד הָעָם רָב, הוֹרֵד אוֹתָם אֶל-הַמַּיִם, וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם" (שופטים ז')
אין סיבה אמתית להשיב לך, גדעון לוי. הרי זוהי כל מטרתך. שנגיב, שנשיב, ששמך יעלה על פי כל, וכראוי לעולם התקשורת, אין זה משנה אם יהללו או יקללו, העיקר שיזכרו את השם המפורש: הכתב – גדעון – לוי.
ובכל זאת, משהו הביא אותי לומר לך דבר מה, באופן בו אתה עושה זאת: כותב, מפרסם, יורה ושוכח.
למה אני כותב לך?
כי אני חייל בחיל הרגלים, בכור לעוד שלושה אחים, שלושתם אנשי צוות אוויר, ששנתם בלילה יקרה לי, שפועלם נעשה גם ואולי בעיקר על בסיס ערכים ומוסר, שאני יודע שאין ברצונם לפגוע באיש, גם לא באויב, אלא אם הדבר נדרש – לא.
כי אני ושלושת אחי גדלנו כל ילדותנו תחת מטר קטיושות בגליל המערבי, עוד לפני שהיתה אזעקה מקדימה – לא היינו שואלים "היה בום?" אלא "היתה אזעקה?". על בשרנו למדנו את שחווים בעשור האחרון ישובי הנגב המערבי. אה, כן, ובבית לא היתה שמנת, היה חינוך והיו ערכים – לא.
