מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
פעמים רבות אנו מגבשים את מחשבותינו ודרכי פעולתנו על פי דברים ששמענו ממאן דהו או מקריאת ספר, שיחה טובה ועוד ועוד. אך המציאות המורכבת מאוד שאנו חיים בתוכה מקשה עלינו להצביע במדויק על פי מה נקבעה עמדתנו, ואם כך הוא הדבר בחיי הפרט צא ולמד כיצד נראים הדברים בין מדינות ועמים.
אך למרות מגבלה זו, יש רבים מאוד (רבים מדי) היודעים "במדויק" את הסיבות והנסיבות המוחלטות והחלוטות למהלכים כאלה ואחרים שמבצעת, במקרה שלנו, ממשלת ישראל. המציאות הרוחשת אינטרסים, רגשות, לחצים, אופיו של איש זה או אחר, נאמנויות ועוד אינה מפריעה להם לקבוע בוודאות את הסיבות לכל מהלך ומהלך. חלקם עושים זאת כי זו פרנסתם, אחרים סתם משחיזים את מוחם במגוון השערות, לחלק אחר יש "מקורות" ששמעו רמזים עלומים, ועל סמך כל אלה הם מרכיבים את תמונת המציאות. אחרים פשוט רואים זאת כאצבע אלוהים, או כהתרחשות דטרמיניסטית על פי הדיאלקטיקה ההגליאנית.
עם שורת המגבלות האלה, ניגשתי לקרוא את מאמרו החשוב של הרב יואל בן נון שפורסם ביום רביעי, 20 באוגוסט באתר האינטרנט Ynet. ממאמרו עולה תמונת מצב ברורה ביותר, ולפיה הכרעת ראש הממשלה נתניהו שלא להכניס כוחות רגליים לעזה נבעה מאי-רצונו (המוצדק) לשלם בחיי חיילינו, אשר יגישו בקורבנם את עזה למשטרו המושחת של אבו מאזן. לעניות דעתי יכולות להיות לכך פרשנויות נוספות שאינן עולות בקנה אחד עם פרשנותו זו של בן-נון. לדוגמה, יש דעות הגורסות כי ראש הממשלה פשוט אינו מעוניין להגיע למשא ומתן על שטחי יהודה ושומרון, לכן אינו רוצה למוטט את שלטון החמאס ולאפשר לאבו מאזן שליטה בשטחים אלה. ועוד ייתכן שהאסטרטגיה של פיצול הפלסטינים כדי שלא להגיע להסדר היא שהדריכה אותו. כחיזוק להשקפתו, טוען הרב בן נון במאמרו כי כל פשרה עד כה הוכיחה את כישלונה, שכן אין דרך מוצא נראית לעין מהמצב האומלל שאנו מצויים בו.
בהמשך לדעתו ולפרשנותו זו של בן-נון, נוטל אני לעצמי את החירות לומר את דעתי, המוגבלת בשל העובדה שלא את הכול אני יודע, לא את הכול אני מבין ולא על הכול אני יכול לומר שאם ייעשה כך או אחרת, אזי התוצאות הצפויות יהיו כאלה או אחרות. לטעמי, במאמרו חשף הרב בן נון טפח מהרבדים העמוקים ביותר המניעים את הציבור הדתי לאומי בישראל, שבתורם מניעים את חלק ממקבלי ההחלטות להכריע לכאן או לכאן. ואבאר: לו יצויר כי ישראל עומדת בפני אפשרויות שלא עמדה בפניהן בעבר בשל ההתרחשויות הטקטוניות במזרח התיכון, ומתוקף כך מוצעת לישראל האפשרות לחתום על הסכמה רחבה עם מדינות הברית "המתונה" סעודיה, המפרצתיות, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית ועוד – אזי נראה כי מחירה של הסכמה זו הוא ויתור טריטוריאלי עמוק, שבמסגרתו יימסרו שטחי אבות לידי הפלסטינאים. על כך יאמר הרב בן נון כי אין לעשות זאת בשום פנים ואופן, וחלק מנימוקיו נמסרו במאמרו. אחרים בוודאי יטענו כי מדובר בהזדמנות בלתי חוזרת לסיים את מצב המלחמה בינינו לבין חלק ניכר ממדינות ערב, ובראשן הפלסטינאים.
לדעתי, שתי נקודות המבט הללו אינן נכונות משום שהן עוסקות ברובד האיך ולא במה, או בלשונו של ניטשה "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". חזרנו לארץ הזאת לאחר אלפיים שנה ולאחר שואת עמנו כדי להקים בית לעם היהודי, לשמרו ולפתח את תרבותו ורוחו. זו אחת המטרות המרכזיות והחשובות של הציונות, אותה ציונות שהכריעה לצאת ממעי העמים בשל היודופוביה, כפי שהיטיב לתארה פינסקר, כמחלה חשוכת מרפא. כל שיקול שאינו עולה בקנה אחד עם מטרה זו, וזה כמובן לגיטימי, אין להכלילו בגדר השיקולים הרחבים שאנו מדברים בהם.
לא מעטים בתקופתנו אינם רואים עוד מטרה זו כחשובה ביותר – מאמר חשוב בנדון, שכותרתו "אני צריך לעזוב את הארץ", כתב רוגל אלפר בעיתון "הארץ" (יום א', 31 אוגוסט) – ולכן אלפר שכתב באומץ את דעתו (יהדותי וישראליותי אינם מרכיבים חיוניים בזהותי) וגם אחרים מן הצד הימני אינם יכולים להיות חלק מהשיח, היות שעצם קיומה של ישראל וכך גם עצם קיומו של העם היהודי אינם מעניינים אותם, ואולי ההפך הוא הנכון, ומדובר כאמור בגורמים הן בשמאל והן בימין הישראלי, שחלקם נכסף למדינה דו-לאומית שמשמעותה גלות בארץ ישראל, חורבנה של מדינת ישראל והריסת התפיסה הציונית. תפיסה זו של חלק מהימין הדתי נשענת על "ההלכה" כמדינה, ולפיה היהודי יכול לחיות בכל מקום ובכל מצב עם ההלכה – אין דבר הנוגד יותר את הציונות מתפיסה אנטי-ציונית זו, שלא לומר פוסט-ציונית, המזלזלת בקיום מדיני ריבוני לעם היהודי. שמא יהיה גורלנו כגורל היזידים חסרי המדינה? זה אינו מטריד אותם.
מנקודת מבטי, שני הצדדים – הן הרב בן נון והן תומכי ההסדר הכולל – שותפים למטרה עליונה זו של הציונות, קרי קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית ריבונית. ובכן, הרב בן נון אמר אמנם כי ויתור שכזה על שטחי אבות יהווה בסיס לטרור מתוחכם יותר כנגד ישראל, יאלץ את ישראל לנהוג ביד קשה יותר כלפי התושבים ויפגע בטווח הארוך במעמדה הבין-לאומי של ישראל. אלא שלצד טיעונים מוצדקים אלה, אני סבור כי בתשתיתם עומדת גם השקפתו של הרב בן נון, שאינה באה לידי ביטוי במאמרו, השקפה הגורסת כי ויתור על שטחי אבות יחליש מאוד את רוחה של החברה הישראלית ואת כוח העמידה שלה, יפגע בחוסנה ויביאה בעתיד הרחוק לידי סכנה קיומית. אחת הסכנות הקיומיות העמוקות הטורדות את מנוחתה, ובצדק, של הציונות הדתית היא סכנת ההתבוללות והשאלה בדבר עצם קיומו הרוחני של עם ישראל. גם כאן שורר ויכוח עמוק ומשמעותי בשאלה מהו יהודי. חלק מציבור זה, הימני דתי לאומי, מוכן לחיות במדינה דו-לאומית – קרי להמשיך את הסכסוך לעולם – בראותו בסכסוך את המוטיב המאחד היחיד מפני התבוללות. הפחד מפני כישלון גיבושה של זהות יהודית שורשית, בלי להזדקק לסכסוך דוחק אותם כמדומני לזרועות המדינה הדו-לאומית. ויתור על שטחי אבות נראה בעיניהם מכה אנושה לניסיון לקיים את העם, בלי שורשיו הבאים לידי ביטוי בערש התגבשותו כעם, קרי ביהודה ושומרון.
דוגמה דומה להשקפה זו ניתן לראות בוויכוח הפנימי בסרביה בנוגע לקוסובו, שהסרבים רואים בה את מקור צמיחתם כעם, ולמקרה אוקראינה ורוסיה, לא רק בנוגע לאי קרים אלא גם לגבי קייב עצמה, בירת אוקראינה, שהיא ערש הולדתו של העם הרוסי. כזכור, קייב-רוס. השקפה זו של מנהיגות הציבור הדתי יכולה להיות בת-שיח כל עוד הנהגה זו מקבלת את חוקי ההתנהלות והשיח הדמוקרטי ואינה משתיתה את עמדתה על סמכות הלכתית חיצונית לשיח הדמוקרטי ולאופן קבלת ההכרעות הדמוקרטיות. מנגד יאמרו תומכי ההסדר הכולל, כי אי-קבלת ההצעה הדמיונית הזו – שרמז לה ניתן למצוא בדברי הנסיך הסעודי סעוד בין-פייסל אל-סעוד ב-AWD News, ואולי בדבריו של ראש הממשלה על ברית עם הכוחות המתונים באזור ועל אופק מדיני – תכרסם כרסום עמוק בלגיטימציה הפנימית שלנו, תהפוך אותנו למצורעים בעיני העולם ותגביר את הגזענות, וכל אלה בתורם יעמידו את המפעל הציוני ואתו את העם היהודי בסכנה קיומית.
ובכן, מי מבין שתי העמדות היא הצודקת באופן מוחלט מבחינה טקטית? אינני יודע. אך אני יכול לומר בבירור כי רק גיבוש קונצנזוס בקרב החברה הישראלית, שמשמעותו כי אנו מוכנים לקבל עלינו את הסיכונים הכרוכים באחת משתי החלופות הללו, הטקטיקות הללו שאמורות להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתוך מוכנות לשלם את המחירים הכבדים מאוד על כישלונן, ורק מצב שמתקיים בו מרכז יציב, מפוקח, דמוקרטי, מתפלמס ויודע להכריע מתוך היכולת לקבל את דעת הרוב, ולא את עריצותו – רק בתנאים אלה תוכל ישראל להכריע את הכף בין שתי האפשרויות.
להבנתי, אנו מצויים באחד הצמתים הקריטיים לעתידנו, שכן ייתכן שמלחמת עזה בהקשרה הרחב, העולמי והמזרח תיכוני, מבטאת את פרשת הדרכים המרכזית ביותר להכרעה זו. דעתי היא שנכון יהיה לישראל לקבל על עצמה את הסיכון המחושב, אם תהיה הזדמנות כזו כמובן, ולהגיע להסדר כולל. הסדר שאמנם לא יבטיח את עצם קיומנו לעולם ועד, אך יהווה הזדמנות לחשל את החברה הישראלית ולהעצימה, לצמצם את הפערים הכלכליים והחברתיים ולמגר את העוני, ליצור מרכז קונצנזואלי איתן, להפוך את אזרחי ישראל הערבים לחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, לפתור את מצוקת הבדווים בנגב, לחזק את גושי ההתנחלויות שיישארו, לפתח את הכלכלה, להגיע להישגים מדעיים ורוחניים הומניסטיים, שישיבו את ישראל למרכז העשייה האנושית, לחזק את מגמות הדמוקרטיה, הפלורליזם והמודרנה ההומניסטית בקרב הכוחות הקרובים לנו בעולם המוסלמי והערבי, לקנות את מקומנו ברקמת העמים המזרח תיכונית – לא כצלבנים, אלא כעם ששב לארצו לעולם – אך בראש ובראשונה ומעבר לכל אלה יהא עלינו להעמיק את הזהות היהודית ולגבשה לא כחברת מאבק אל מול הפלסטינאים אלא לפתחה להרחיבה מתוך עצמה ולממש בכך את אחת ממטרותיה המרכזיות של הציונות: קיומו של העם היהודי גם במאות הרבות הבאות.
אם יסתבר כי היה בכך מקח טעות טקטי נוראי לצעוד בדרך זו, נגיע להתמודדות הבאה מאוחדים יותר, ומוכנים לשאת במחירים הקשים מתוך הסכמה על ה"מה" ועל ה"איך", כשהעיקרון המנחה אותנו הוא עיקרי הציונות, כפי שעמדו במבחן המציאות במאה השנים האחרונות.
