חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
חדשות 2020, כללי

"לא קוראים לי המנהלת"

1 בפברואר 2020

כתבה מתוך "הד הקריות". פורסמה ב31.1.2020

אין צלצולים, אין תעודות, אין ציונים, בכיתה יש שני מחנכים ו-20 תלמידים לכל היותר * קרן ברנס, מנהלת בית הספר החברתי בקרית אתא, פורשת את משנתה החינוכית, שבה הילד הוא המרכז ושההווה הוא העיקר, כי ההווה מעצב את העתיד * "התפקיד שלנו הוא למצוא עם הילדים ביחד את האור המיוחד של כל אחד, שאיתו הם יוכלו לשנות את העולם ולהפוך את עצמם ואת החברה שלנו טובים יותר"

"כל שלבי ההתחנכות מגיל צעיר עד גיל 18 הם שלב קריטי בחיים". קרן ברנס | צילום: דורון גולן

דמיינו בית ספר בלי צלצול, בלי 40 תלמידים בכיתה ובלי תעודות. בית ספר שרואה בראש ובראשונה את התלמיד שמולו, צוות חינוכי שרוצה להעביר את התלמיד תהליך מעצים, כדי להפוך אותו לאדם עצמאי, חושב וביקורתי. עכשיו תפסיקו לדמיין, כי בית ספר כזה קיים ממש כאן. קרן ברנס, מנהלת התיכון החברתי בקרית אתא, בית ספר ראשון מסוגו, שיתפה אותנו בתפיסה החינוכית פורצת הדרך של בית הספר, שזכה בפרס החינוך במחוז חיפה.

ברנס, 45, אמא לשניים, היא מנהלת לא שגרתית. היא גרה בקיבוץ רביד, שהוקם מחדש על ידי בוגרי הנוער העובד והלומד בשנת 1994 וחברה בתנועת דרור ישראל, שנולדה מתוך בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד. במערכת החינוך היא משנת 2002, מנסה למצוא את המקום שבו תוכל להוביל שינוי אמיתי.

"עשיתי תעודת הוראה בהיסטוריה ותואר ראשון בחינוך בלתי פורמאלי בבית ברל, אבל החיפוש שלי אחר השאלה 'איך לעשות בית ספר באופי הבלתי פורמלי של תנועת הנוער' התחיל עוד קודם בעקבות החוויות שלי בתנועת הנוער, שהיו מאוד משמעותיות עבורי. החיפוש והלמידה שלי התחילו באופן עצמאי עם חבורה של אנשים שהיו שותפים שלי. למדנו על כל מיני פרויקטים אלטרנטיביים בחינוך בארץ וברחבי העולם, העמקנו בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, של זרם העובדים בראשית המדינה, ומשם התחלנו לעסוק בשאלה – איך בשנות האלפיים במדינת ישראל אפשר לעשות חינוך שהוא אחר.

חניכים ולא תלמידים
את דרכה המקצועית החלה ברנס בבית הספר משלב בבת גלים, שם היא וחבריה החליטו שהם רוצים להוביל שינוי.

"בשנת 2002, כשהתחלתי ללמד במשלב, היינו חבורה קטנה של מחנכים צעירים, עם מנהלת שהייתה מאוד לא היררכית כלפינו ונתנה לנו חופש פעולה. מהיום הראשון שלנו בבית הספר, החלטנו שאנחנו הולכים לעשות משהו אחר. רצינו לקיים מפגש אמיתי עם הילדים, שיגיע אלינו נוער מכל המקומות. רצינו שבני נוער עם מצוקות שמרגישים מודרים מבתי ספר אחרים יראו בנו מקום, וגם נוער שפשוט רוצה משהו אחר, ואכן הגיעה אלינו אוכלוסייה מאוד מגוונת, ערבים ויהודים. קראנו להם חניכים ולא תלמידים, והתחלנו לבנות את התוכנית הלימודית בשלל המקצועות. במקצוע הספרות, למשל, רצינו ללמד את המידע הדרוש לבגרות ובאותה הנשימה להחדיר בהם איך מפתחים אהבה לכתיבה ואיך כותבים שירה. עבדנו מאוד קשה, התחום הזה נמצא בנפשנו עד היום. הוצאנו יחד עם החניכים ספרי שירה בסוף כל שנה, כשהרעיון היה שהם כותבים את עצמם, את החיים שלהם ואת התחושות שלהם על ידי כל מיני סדנאות כתיבה. התחלנו לפתח את הקשר האישי עם הילדים. היינו מקיימים מפגשים מעבר לשעות הלימודים, מעורבים בבתים שלהם. הקשר הזה שמצד אחד משאיר אותנו כמבוגרים ואותם כילדים, אבל יש בו משהו שלא מחפש איזשהו בסיס של כוח מעליהם, אלא יותר בסיס של אחריות".

שיח בגובה העיניים בין מחנכים לחניכים | צילום: דורון גולן

לאחר מספר שנים, ברנס וחבריה המשיכו לעבר היעד הבא. "בשנת 2005 חיפשנו מקום אחר ומצאנו את בית הספר הזה, שהיה כבר שייך לרשת דרור לחינוך של תנועת דרור ישראל. היו זקוקים כאן לאנשים חדשים שייכנסו ויעשו שינוי, הכל היה בראשיתו. העתקנו לפה את עצמנו ואת החניכים שלנו. בשנים האלה אני יצאתי להקים את מרכז ההדרכה של דרור בתי חינוך, את ההכשרה של המורים והמדריכים בתוך הרשת, וחזרתי לכאן בשנת 2011 כשהיה צריך לתת פוש אחרון כדי לעצב את המקום ברוח שלנו. בספטמבר 2013 התקיימה הפתיחה המחודשת, התחלנו כבית ספר צומח עם כיתות ט ו-י'. היום זו השנה השנייה שאנחנו בהרכב המלא לחלוטין של כיתה ט' אחת, שתי כיתות י', שתי כיתות י"א ושתי כיתות י"ב, המונות בסך הכל 135 תלמידים".

 

מעצבים את הציונות
ברנס פורשת בפנינו את הגישה החינוכית של בית הספר, ובאופן – כמה לא מפתיע – היא שמה את הילד במרכז. "אני מאמינה שכל שלבי ההתחנכות מגיל צעיר עד גיל 18 מהווים שלב קריטי בחיים שלנו ומעצבים אותנו. אני יודעת, כאישה מבוגרת, שבהמשך חיי התעסקתי לא פעם בצורך להיפטר מדברים שהוטבעו בי בעבר ומאוד קשה לשנות אותם. בגיל ההתבגרות אפשר כבר לדבר על הגשמה, על דברים שאפשר לעשות בעצמנו ולשנות מציאות. זה גיל מאוד-מאוד פורה. אנחנו נותנים לחניכים שלנו את דוגמת החלוצים, שעזבו את הערים שלהם בגלות ועלו לארץ בדרכים לא לגאליות והקימו את הציונות. הציונות התחילה מבני נוער צעירים כמותם בדיוק, וזו התפיסה שלנו, לעצב את הציונות שלהם".

"אין פה היררכיה, יש פה מבנה ארגוני של מעגלים ואחריות, אבל אני לא המנהלת, כמעט בכלל, של הילדים. לא קוראים לי המנהלת. אני מסתובבת הרבה בחצר ופוגשת את החניכים, משתפת ומקשיבה, ואם מישהו עושה משהו בעייתי הוא לא נשלח ל'חדר המנהלת'"

חלק ניכר ממשנתה החינוכית של ברנס, הוא העיסוק בהווה ולא בעתיד. "אם זו תקופה כל כך משמעותית עבור הצעירים, צריך לתת להם את מלוא היחס ולראות אותם. במקום להשיג משהו שיעזור להם בעתיד, להיות עסוקים בהווה, בנוכחות, בעכשיו. העיסוק עכשיו למען העתיד שלהם קיים, אבל נמצא על 'אש קטנה'. אנחנו רוצים שצעירים בתקופה הזאת ילמדו להיות אנשים שיש להם מה לומר, אנשים עם סיפור חיים, לדעת מי הם, מה הם החולשות והחוזקות שלהם, ושלכל אחד יש אור בעולם הזה. התפקיד שלנו הוא למצוא עם הילדים ביחד את האור המיוחד של כל אחד, שאיתו הם יוכלו לשנות את העולם ולהפוך את עצמם ואת החברה שלנו טובים יותר. אם ילד יגדל בצורה הזאת סביר להניח שהוא יהיה מבוגר שיסתדר בחיים".

תעודת הבגרות היא לא הכל
ואכן, התלמידים בבית הספר החברתי עוברים תהליך מרתק, ולעיתים גם ההורים שלהם. "משהו שקורה פה עם לא מעט תלמידים, לפעמים בזמן קצר ולפעמים לאורך השנים, הוא השלב שההורים מגיעים ואומרים 'וואו'. או שהם לא ידעו על היכולות הטמונות בילדים שלהם, או שהם ידעו אבל אף אחד לא הצליח להוציא מהם את המיטב. אנחנו מאמינים שתעודת הבגרות היא לא התשובה היחידה, יש אנשים בינינו שמסתובבים עם תעודת בגרות מלאה ותואר ראשון וממש לא מגשימים את עצמם ואת ייעודם".

לא בכדי זכה בית הספר לשמו. עשייה חברתית ומפגשים מחוץ לכותלי בית הספר הם דבר שבשגרה בתיכון החברתי. "קראנו לבית הספר התיכון החברתי כי העניין שלנו הוא לא רק בפרט, אלא גם בחברה ובמפגש ביניהם. אנחנו שמים דגש על המפגש בין החניכים לבין עצמם, בין החניכים ובין המחנכים, ובין כולנו והחברה. אנחנו מקיימים מפגש ממשי ומקפידים לצאת החוצה מבית הספר, לטיולים בחיק הטבע ולסיורים. חשוב לי שהילדים יבינו מה הם הכוחות שפועלים בחברה, למה הדברים כמו שהם וששום דבר זה לא גזירת גורל. אני רוצה שהם יהיו אנשים חכמים וביקורתיים ושהם ירצו להיות מעורבים. כל זה מתחיל מהמעורבות שלהם פה. יש כאן המון יוזמות, הילדים צריכים להרגיש שהם יכולים לחשוב על כל רעיון ושיש להם עם מי לדבר ולהוביל את זה. המטרה המרכזית היא שיתפתחו כאן אנשים עצמאים, שיכולים לשנות מציאות.

"אחת הדרכים לעשות זאת היא בשתי המגמות הטכנולוגיות שלנו. מגמת צילום חברתי, שבה לומדים צילום דיגיטלי דרך פרויקטים חברתיים, וטכנולוגיה בשירות האדם, שבה לומדים לתכנן בעזרת מחשב מערכות שונות לטובת האדם והחברה. גם במגמה זאת הלמידה נעשית באמצעות פרויקטים המזהים צרכים הקיימים בחברה ומנסים לתת להם מענה, כמו מכשיר להעלאת כיסא גלגלים במדרגות".

"חשוב לי שהילדים יבינו מה הם הכוחות שפועלים בחברה". קרן ברנס | צילום: דורון גולן

תיבת תהודה
בסיום מחצית לרוב, התלמידים מקבלים תעודות, אך בבית הספר החברתי המשוב שמקבלים התלמידים הוא אחר. "ב-7 בפברואר יתקיים בבית הספר 'אירוע המחצית', הפתוח לקהל הרחב, ובמהלכו יציגו החניכים את הפרויקטים שהם עבדו עליהם במהלך המחצית. אנחנו לא עובדים עם תעודות וציונים. אנחנו מעדיפים לעבוד עם פרויקטים ממשיים, דרכם החניכים מקיימים שיח משמעותי. הם מקיימים שיחת משוב עם הצוות החינוכי, בעזרתה הם יודעים לשקף מה היה להם קשה בדרך ובמה הם היו חזקים. כל מחנכת לוקחת את השיחה עם החניך ומסכמת אותה למעין מכתב בשם 'תיבת תהודה', כך שבמחצית הבאה התהליך של החניך יוכל להמשיך בהתאם לצרכים שלו".

"קראנו לבית הספר התיכון החברתי כי העניין שלנו הוא לא רק בפרט, אלא גם בחברה ובמפגש ביניהם. אנחנו שמים דגש על המפגש בין החניכים לבין עצמם, בין החניכים ובין המחנכים, ובין כולנו והחברה"

ברנס ושותפיה לצוות החינוכי הם אנשי חינוך בדמם. לכל כיתה יש שני מחנכים, ובכל כיתה נמצאים עד 20 חניכים בזכות "אגף שחר". הם מכירים את החניכים שלהם כאילו היו הילדים שלהם, וביחד הם מצליחים להצעיד את בית הספר קדימה. "אין פה היררכיה, יש פה מבנה ארגוני של מעגלים ואחריות, אבל אני לא המנהלת, כמעט בכלל, של הילדים. לא קוראים לי המנהלת, אני נמצאת בשיח איתם כאחת המחנכות בצוות המחנכים. אני מסתובבת הרבה בחצר ופוגשת את החניכים, משתפת ומקשיבה, ואם מישהו עושה משהו בעייתי הוא לא נשלח ל'חדר המנהלת'. המחנכת שלו היא המנהלת שלו. זה משמעותי מאוד לקשר שלנו עם התלמידים וההורים".

זהו רק קמצוץ מתוך העשייה החינוכית בבית הספר החברתי. חניכים שמנקים את בית הספר מתוך רעיון שאדם מנקה את הבית שלו, הגינה הקהילתית, קבוצת התיאטרון שמעלה הצגות בפני קהלים שונים, קבוצות הכתיבה, הסלון ופינת הקפה המשותפת לחניכים ולמורים – כל אלה הם רק חלק קטן מתוך התפיסה החדשנית של בית הספר. ברנס מספרת על חניכים שחוזרים לבקר נרגשים, שומרים על קשר עם הצוות החינוכי, ובעיקר מודים. מודים על כך שבתקופה טרופה כמו גיל ההתבגרות, היו אנשים שידעו לראות אותם מעבר לציונים, הכירו אותם באמת, וחשוב מכל, האמינו בהם.

כתבות נוספות