"בשבילם זה מקום שלא כדאי להשקיע בו, אבל בשבילי זה הבית, המשפחה. וזו לא שאלה של כדאיות – זה פשוט החיים שלי".
המילים האלה שאמרה חבצלת, יו"ר קואופרטיב התופרות במצפה רמון שפעל בין השנים 2000-2003 נחקקו בזיכרוני.
ב-2006 עברתי לחיות במצפה רמון יחד עם הגרעין שלי מהנוער העובד והלומד. עד אותו הרגע, קישרתי את היישוב הזה בעיקר למאבקים חברתיים דוגמת מאבק החד-הוריות בהובלת ויקי כנפו והסיפור של מתפרת העצמאות. אחרי שהגעתי, זכיתי להשתתף בהובלה של מאבק כזה דרך הקמת קואופרטיב מזון – קואופרטיב העגלה. התאגדות שנוצרה על מנת להתמודד עם יוקר המחיה הקיצוני ממנו סובל הישוב.
המכולת השיתופית הקטנה הזו במצפה רמון, חוללה שינוי גדול. קודם כל בהבנה כי בעזרת התאגדות אנושית ניתן לשנות את החיים לטובה ושנית, בכך שהעגלה הפעילה לחץ עצום על רשת שופרסל שמפעילה את הסופרמרקט היחיד בישוב וגרמה לה להוריד את המחירים בצורה משמעותית.
כלכלת השוק הגלובלית פועלת לרוב באופן שנוגד את האינטרסים של קהילות מקומיות. כשמודדים את הכל דרך המשקפיים של הרווח הכספי ליזמים והבעלים – ברור שלקהילות מוחלשות בפריפריה לא מחכה עתיד מזהיר.
ההון מגיע למקום ספציפי ומנצל אותו מבחינת משאבים וכוח עבודה על מנת להשיא רווחים לשווקים העולמיים או לבעלי השליטה. אם נזכיר רק כמה דוגמאות מהחצר הישראלית שלנו, נוכל לציין את הניסיון להקים מפעל לקריית פוספטים בצמוד לערד למרות העובדה שמפעל כזה יגביר את התחלואה והתמותה בעיר, או את מפעלי ים המלח שהובילו לייבושו של אחד מאוצרות הטבע המיוחדים של ארצנו.
בארה"ב לדוגמה, התופעה של כניסתה של רשת וולמארט (רשת חנויות הכלבו הגדולה בעולם) לעיירות קטנות, מובילה מיד לסגירתם של עסקים מקומיים רבים. במקומם היא מציעה תעסוקה בשכר מינימום ותנאים סוציאליים ירודים.
ולכן, בשנים האחרונות הולכים וצומחים בעולם מודלים שמטרתם להשאיר את המשאבים בתוך הקהילה המקומית. השנה הוחלט במסגרת ברית הקואופרטיבים הבינלאומית (ICA) לציין את יום הקואופרציה דרך סיפורם של עסקים קואופרטיבים שבונים את קהילתם ובכך משנים את השיטה ואת תנאי חייהם.
הרעיון הוא פשוט – ליצור מצב שבו האינטרסים של העסקים ושל הכלכלה זהים לאינטרסים של הקהילה.
דוגמה מפורסמת למקרה כזה התרחשה במפעל לייצור חלונות בשיקגו לאחר המשבר הכלכלי של 2008. חברת Republic Windows and Doors (מפעל לייצור חלונות) הודיעה על פשיטת רגל על אף היותה רווחית. העובדים שלא זכו לפיצויי פיטורים כחוק הופתעו לגלות כי בני משפחתו של הבעלים הקימו מפעל חדש שמייצר בדיוק את אותו מוצר של המפעל הישן, תחת שם חדש במקום אחר בשיקגו. במפעל החדש הועסקו עובדי קבלן בתנאים ירודים. העובדים הוותיקים החליטו להקים את המפעל מחדש, הפעם בבעלותם ובניהולם הדמוקרטי. הם נטלו הלוואה מאיגוד העובדים שבו הם חברים, רכשו את המפעל הישן והתחילו להפעילו.
כיום המפעל משגשג וחזר להעסיק עשרות עובדים. בנוסף, המפעל פתח מרכז קהילתי בחצר שלנו לשכונה שבה חיים העובדים עם משפחותיהם. הלקח ברור: בכלכלת השוק אין בעיה לסגור מפעל מרוויח או לפגוע במשאבי טבע ובעובדים שכן שורת הרווח לבעלים נמצאת לפני הכל.
בשביל להפוך לחברה בת קיימא, כזו הדואגת לסביבה, לעובדים ולאנשים המרכיבים אותה – אנו זקוקים למודלים כלכליים שקשורים לקהילה שלהם. היום, שבת ה-7.7 מציינים בעולם את יום הקואופרציה הבינלאומי. גם כאן בארץ ציינו אותו בסדרת הרצאות במסגרת קואופרטיבים פעילים בירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע ומצפה רמון. בהרצאות סיפרנו את סיפוריהם מעוררי ההשראה של קואופרטיבים רבים מרחבי העולם המשנים את כללי המשחק.
כתב: עמר ברט, חבר במרכז לקואופרציה- דרור ישראל.
