מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
או רוח טריזנשטאט חלק ב'
הגיעה אלינו מהמזרח הרחוק. על אופן חדירתה אל עצי הדקל בישראל לא נרחיב כרגע את הדיבור, אך נדמה כי סיפור הגעתה הוא אחד הסממנים המובהקים למחלת החדקונית שאחזה בגרונה של החברה הישראלית.
ובכן, מי היא חדקונית זו? מדובר בחרק המטיל את ביציו בתוך עצי הדקל. זחליה של החדקונית האדומה מכלים ואוכלים את הדקל, פשוטו כמשמעו, מבפנים. למתבונן מבחוץ על הדקל אין שמץ של מושג כי בעוד זמן קצר הדקל "שפל הצמרת, סתור השיער כתינוק שובב", ההולך ונעכל עד תום מבפנים, ייפול שדוד, ייבָּקע ויכרע אפיים ארצה, מלוא קומתו. והרי, איך יכול אותו אדם העומד מול עץ הדקל לחשוב בכלל כי העץ התמיר הזה שפירותיו כה מתוקים, שעלוותו כמעט נוגעת בשמיים, נגוע בתוכו במחלה ממארת המכלה את חייו?
החדקונית האדומה הזו – שגודלה כגודל כפתור, יש לדעת – הולכת ופושטת בעצי הדקל של ארצנו. חקלאי שהתראיין לכתבה בערוץ 2 סיפר כי החדקונית האדומה פשטה במטעיו וכי 60 עד 70 אחוזים מעצי המטע כבר נגועים בחרק המזיק. הוא סיים באומרו: "כל מה שנותר לנו לעשות זה להתפלל".
בימי קדם סברו האנשים כי ריבון העולמים ממשיל לנו משלים שדרכם הוא מבקש להעביר לנו מסרים. לעתים היו משליו קשים וכואבים. קחו לדוגמה את משל המבול או את משל סדום ועמורה. באותה התקופה אנשים היטו אוזן ושָׁתוּ לִבָּם אל נמשלים של אירועים שכאלה. יש אשר דרשו אפילו מבני תקופתם להיטיב את דרכיהם, שמא יורע המצב. והנה נקרתה גם לנו ההזדמנות לשאול את עצמנו: מה רוצה בעצם הקב"ה לומר לנו באמצעות החדקונית? גם למי שאינו מאמין באל כזה או אחר מותר לשאול את עצמו את השאלה: האם אין איזה שהוא דמיון בין הרעה-החולה הנסתרת הזו לבין מצבה של החברה הישראלית?
בימים האחרונים הולכות ונפרשות לנגד עינינו פרשות מפרשות שונות שהמשותף לכולן הוא "חדקונית הדקל הישראלית": הרצון, שלא לומר האובססיה, לנצח, לדפוק, להשפיל, להיות בִּמְקוֹם האחר ומעליו, ויהי מה. זו היא החדקונית, אך זחליה שהם-הם גורמי ההרס המרכזיים, הם השקר.
כלפי אהוד ברק, שר וגדול בישראל, נטען פעם כי הוא האשים את הערבים בכך שהשקר הוא לחם חוקם וכי מבחינה תרבותית אין להם כל בעיה עם כך. אינני יודע אם ברק אמר זאת או לא. על כל פנים, אין כל צורך בעין מזוינת או בתכונות יוצאות דופן שהלוחמים בחדקונית הדקל האדומה נזקקים להן כדי לאתר אותה בתוככי עצי הדקל. אין צורך בכל אלה כדי להבחין על נקלה כי חדקונית הדקל הישראלית, קרי השקר כתרבות וכשיטה, פשתה במקומותינו כמחלה ממארת המאיימת איום ממשי על עצם הקיום שלנו.
פרופסור שלמה מור יוסף, מנכ"ל הדסה היוצא, אמר בישיבת ועדת הכספים של הכנסת: "להגיד שיש כוננויות פיקטיביות? המדינה הזו בנויה על כוננויות פיקטיביות. ככה המדינה בנויה, בשביל להקטין את הפנסיה". אין אדם בישראל שאיננו יודע כי ככל שהשקר יקנה שביתה במוחנו, בחיינו ובתרבותנו, ככל שהישראבלוף וה"עזוב אחי כולם עושים את זה" יהפכו לתרבות ישראלית שורשית, חלילה חסרת תחליף, כן יתגשמו בנו מילותיו של אלתרמן "כי קרבה הרעה מכל הרעות, כי שטפה עד צוואר וַתְּעַלַּעַ".
לפני שבעים שנים יצא בן ציון ישראלי בשליחות המשרד הארצישראלי לעיראק ואחר כך לאל-עריש, לנילוס ולפרס. מטרתו הייתה להביא לארץ ישראל חוטרי תמרים אשר מהם הוקם גן התמרים היפיפה והמתוק המכסה את ארצנו. אז הייתה כאן ארץ אחרת. גם אז היו חדקוניות שקר לא מעטות, אך הן נתקלו בשפע של נשק ביולוגי, בדמותם של אנשים שנאבקו על חברה טובה וצודקת יותר. הפתרון היה אז כמותי ואיכותי. עתה הולכת וגוברת חדקונית השקר הישראלית גם בכמותה וגם באיכותה. מה הדרך לכלותה? פשוט להיות אחרים ובכך למצוא את הדרכים למגרה איכותית וכמותית כאחת.
מה משמעותה של אֲחֵרוּת זו? "הזדהותם של המורדים עם הכוח שנגדו מרדו", אומר הרברט מרכוזה, "שילובם הכלכלי של הפרטים במערכת המדרגית מלווה בתהליך יצרי שבו המושאים האנושיים של השליטה יוצרים מחדש את דיכויָם הם". מי הם האנשים בישראל אשר יהיו מוכנים לוותר על היתרונות הכלכליים הטמונים למיעוט בשיטת השקר הזאת? מי הם הצעירים הישראלים אשר יעדיפו חיי צניעות על פני חיי מותרות, ובלבד שהחברה שחלמו ראשונינו תתממש? מי הם אלה אשר לא ילמדו לשונם שקר כדי להיות גדולים יותר, עשירים יותר, מדכאים יותר? אלה הם אויביה הביולוגיים של החדקונית. ככל אשר ירבו, איכותית וכמותית, ככל אשר ילמדו לא להביס את עצמם באמצעות ההשתלבות בעולם השקר הזה, כך תגבר התקווה לשינוי המיוחל.
