מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
בוכנוולד – המנהרה האפלה וניצוצות האור ירדנו מהקרון במהירות והגענו לשער הברזל של המחנה, שעליו התנוססו המילים הגרמניות: "כל אדם לגורלו".
המשפט הזה נחרט עמוק בראשי והוא אינו מניח לי גם היום.
ומוסיף הרב לאו: הכוח המוסרי המנחה את מדינת ישראל, תמציתו בפסוק: "כל ישראל ערבים זה לזה", שהוא היפוכו המוחלט של "כל אדם לגורלו", הממצה את הוויית בוכנוולד".
"אל תשלח ידך אל הנער" עמוד 45 , הרב ישראל מאיר לאו
דבריו של הרב מאיר לאו, הדהדו בנשמתי ובליבי כששמעתי את אורה גוהר, אומרת לנו, בביתה, בית ערבי ישן, אשר בכפר שלם ואשר ממנו היא אמורה יחד עם משפחתה להיות מסולקת בקרוב: "העיקר זה שאנחנו לא לבד, כל כך פחדתי שלאף אחד לא יהיה אכפת מאתנו, עכשיו, לא חשוב מה יהיה העיקר שאנחנו לא לבד".
בתגובת המדינה, חלמיש ועיריית תל אביב לעתירתנו (לבג"צ) אותה הגשנו כנגד גירושם של תושבי כפר-שלם לרחוב על טפם, קשישיהם, נשותיהם וגבריהם, כותבת המדינה כך: " הטעם הראשון לדחיית העתירה על הסף הינו התערבות העותרים על ריב לא להם. כל ששת העותרים הם עותרים ציבוריים, שהקשר בינם לבין פינוי המתגוררים כפר שלם הוא ככל הנראה בשל הזיקה שבין פינוי זה לבין "המחאה החברתית הרחבה שהתחוללה בחודשים האחרונים". אף אחד מהעותרים אינו מתגורר בכפר שלם, ואף אחד מהם לא יינזק באופן ישיר כתוצאה מהמשך ביצוע הפינויים."
בהגדה של פסח אנו נוהגים לקרוא "רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם? והנה …ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר" המדינה מביעה את הפתעתה הגמורה מהעובדה שאנשים שאין להם כל נגיעה אישית "ריב לא להם" נזעקים לעמוד לצידם של אלה העתידים להיזרק מבתיהם. פליאה ותדהמה זו של המדינה, היא היא לב ליבו של העיקר עליו אנחנו נלחמים ואשר המדינה כפרה בו כפירה מוחלטת זה מכבר.
כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על ידם (כלומר: הוא אחראי במקומם – ז' ל'), באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו.
שבת נד ע"ב עמ' 69-70
מעטים מכירים את סיפורו של כפר שלם – תושבי הכפר נכנסו לבתי הפליטים הערבים על פי בקשתה של הנהגת המדינה דאז, כדי לקבוע עובדות. היו אלה ימי מלחמת הקוממיות.
נכסיהם של אותם פליטים, קרקעות ובתים רוכזו בידי רשות הפיתוח על בסיס חוק נכסי נפקדים – כשהמדינה נתפסה כנאמנה של הנכסים אותם היא רק מחכירה עד אשר יוכרע מעמדם במישור הפוליטי. ועתה? החלה המדינה למכור את הנכסים לגורמים פרטיים ובכך לא רק שהיא שומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו, בהפיכת קרקעות אלה למטבע עובר לסוחר בכדי שמעטים יתעשרו על חשבון הכלל, אלא שהיא מוסיפה חטא על פשע כשהיא זורקת לרחוב את אלה אותם ניצלה בבחינת "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". הנה כי כן ההיגיון הפנימי הקושר בין שתי עוולות אלה הוא ההיגיון של איש איש לגורלו. לא זו אף זו, בשנת 1992 החליט ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, להיכנס לעובי הקורה של פתרון מצוקת תושבי כפר שלם. היום הקובע למי שהמדינה חבה כלפיו פתרון נקבע לשנת 1987. בין השנים 1996-2004 לא עשתה המדינה דבר, עתה, משבאה לבצוע את בצעם של היזמים הפרטיים נשארה השנה הקובעת 1987. מדוע? משום שכך יפצו פחות אנשים. היום קובע? הכסף קובע!
בסיפורו האחרון של יוסף חיים ברנר הוא מספר על ילד אותו הוא פוגש בשבילי פרדסי יפו, לא רחוק מהכפר סלמה דאז הלֹא היא כפר שלם דהיום, שעל שמו נקרא רחוב שלמה – סלאמה של ימינו בתל אביב, וכך מספר ברנר:
"עם חשכה תעיתי באבק משעולי הפרדסים שבקצות העיר… בעוד צעדים אחדים, במשעול… זינק אחרי איש ערבי… וראיתי שאין זה ערבי מגודל… כי אם נער פועל בן שלוש עשרה… הוא שאלני דבר מה בקול צלול… שאלתיו אני במילה אחת "מסֶלימה ? כלומר מכפר סלימה הסמוך הנך?… והוסיף הנער להאריך דבר דבור על אופניו, כי לו, לנער, אין לא אב ולא אם, מתו בשנות המלחמה, יתום הוא… קדיש? (כמה הוא מקבל ליום?) וענה "תמניא גרש" – לא טוב אמרתי… אז הסביר לי כי יש גם שמקבלים עשרים גרוש פועלים גדולים ולו אחיות קטנות וצריך לאכול ולהתפרנס"… יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא… לא לא פוליטיקה זה לא תפקידנו… לא, לא זה! כי אם מגע נפש בנפש…מהיום ובמשך דורות…ללא שום מטרה… ללא שום כוונה…מלבד כוונת אח, ידיד ורֶע…"
המלחמה אותה אסרה עלינו ממשלת ישראל איננה קשורה רק בנושא הנדל"ן קרקעות הלאום, יוקר המחייה, עוני ועוד, עיקרה היא לשרש מתוכנו את המימד האנושי-יהודי של ערבות הדדית, של אכפתיות לאחר, של תשלום מחיר שאיננו כרוך בכסף ואיננו מונע על ידי כסף. במלחמה זו הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם ובלבד שיוכלו למגר את הרצון לפעול ממקום שאין בו תועלת רק לי. בכל דרך אפשרית מנסה המדינה לעקר את עקרונות הערבות ההדדית, השותפות, שותפות הגורל, האכפתיות מהאחר ומגורלו.
מחר יתכנס בית המשפט העליון לדון בעניינים של תושבי כפר שלם. אינני יודע מה תהיה הכרעתו, אך לי ברור כי גורלם של אנשי כפר שלם, ולא רק שלהם, איננו תלוי רק בהחלטת בית המשפט, אלא ובעיקר בהכרעה המוסרית של כלל אזרחי ישראל, בין "כל אדם לגורלו" לבין "כל ישראל ערבים זה לזה"
