מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
לזכרו של נלסון מנדלה
למי שלא חווה מימיו עצירת מעלית באופן פתאומי בבניין רב קומות, כיבוי האור במעלית, כשהמון אדם דחוס בתוכה דברי הבאים וודאי לא ידברו לליבו. חוקרי החרדות (הפוביות) למיניהן יודעים לתאר בפנינו בפרוטרוט את התסמינים (הסימפטומים) למיניהם האוחזים בגרוננו, כשאנחנו נכנסים למצבי לחץ, מהזעה עבור ברעד, קשיי נשימה, כאבי ראש חזה או בטן, דפיקות לב מהירות. אדם החווה חרדה, טוענים החוקרים השונים, מרגיש כאילו השתגע. ומוסיפים, אנשים המפחדים ממקומות סגורים, יטפסו לעיתים מאות מדרגות בכדי לא להיקלע למצבים האלה. מצבים כאלה, יש לציין, יכולים ליצור התנהגויות היכולות להתדרדר עד לנטילת חיים בשל חוסר יכולת לשפוט בהגיון את המצב בו אנחנו מצויים. מעטים האנשים היכולים במצבי לחץ קיצוניים להתבונן אל פני המציאות ולנתח אותה באופן הגיוני. חוקרים בחנו, וסרטים לאין ספור נעשו על אנשים הנקלעים, שלא בטובתם, למצבי קיצון שכאלה, התרסקות מטוס בערבות השלג, טביעת ה"טיטניק", מצבי רעב בשל עצירת גשמים ועוד ועוד. המשותף לרוב המצבים הללו, שהם קורים בשל תקלות בלתי צפויות, או בשל משגים אנושיים. אך מה מתרחש כאשר מצב הלחץ לא רק שהוא מעשה ידי אדם אלא הוא מתוכנן על ידי בני אדם בשר ודם, מתוך מחשבה תחילה ותכנון קפדני?
כל המעיין בנתונים הסטטיסטיים האחרונים בישראל העוסקים ברמת האלימות והפשיעה, יוכח כי במעבר השנים 2011 ל-2012 ניכרת עלייה של 3.6% במספר תיקי החקירה בעקבות תקיפה חמורה (מ-15,470 ל-16,022),עליה של 20.2% בעבירות של שוד ושוד בנסיבות חמורות, ניכרת גם עלייה של 6.5% בעבירות מין חמורות ועלייה של 4.5% במקרי האלימות במשפחה ועוד, מקריאת נתונים אלה אין כל ספק בכך שהחברה הישראלית, כקולקטיב, נמצאת במצב חרדתי לא רק מתמשך אלא הולך ומעמיק. יש כאלה ובצדק שיטענו, כי מצב זה הוא לחם חוקנו בשל ההיסטוריה של עמנו בעקבות השואה, הם וודאי צודקים, לאלה יצטרפו מן הסתם אחרים, אשר יטעימו ובצדק כי, המצב הביטחוני הרעוע בהחלט יכול להשפיע לרעה על התפתחות המצבים החרדתיים בהם מצויה החברה הישראלית. ואני אומר, היא הנותנת, כי הרי חברה שמראש מצבה הוא כה סיפי, כחברה הישראלית, חובה על מנהיגיה לנהוג בה משנה חמלה וזהירות, שמא הגברת הלחץ תדרדר אותה לתהום ממנה לא תוכל להיחלץ.
אך לא כך חושב בנימין נתניהו, בעשור בו הוא שולט ביד רמה, בחיינו ומנווט בעוצם ידו את כלכלת ישראל, בנה נתניהו, בחכמה מזעזעת, מעלית אטומה לתוכה דחס את כלל החברה הישראלית, למעט האלפיון העליון. הפערים הכלכליים הנהוגים בישראל מבוטאים לדוגמא במדד ג'יני המודד את פערי ההכנסות (אחרי קצבאות), מדד זה עמד בתחילת שלטונו הכלכלי של נתניהו על הנתון הלא מחמיא של 0.36, אך פערים אלה הלכו והעמיקו תחת שלטונו עד לרמה של 0.392 (!) בדומה לסנגל, טורקיה, מלאווי וגיניאה, אנחנו רחוקים שנות אור משבדיה (0.269) ודנמרק (0.252) השוויוניות, לפחות איראן עוקפת אותנו עם נתון של 0.445… באותה תקופה במקביל גדל אחוז הילדים העניים בישראל ביותר מ-16%, ושל משפחות עניות ב-5%. נתונים יבשים אלה הבאים לידי ביטוי באלימות ובתחושות המבוטאות בכל יום ברחבי המדינה מעוררים את התחושה לעיתים ששום שינוי כלכלי לא יסיג לאחור את השנאה האיבה שלא לומר הקנאה העיוורת הצומחות, מתפתחות ומכות שורשים עמוקים בין חלקי החברה השונים. נתניהו "הצליח" לעשות בכלכלה את מה שהוא מנסה מזה זמן רב לעשות בצד המדיני, להפוך את הסכסוך המדיני למחלוקת דתית ממנה אין כל סיכוי להיחלץ לנצח. אכן, לא כל איבה ולא כל שנאה ולא כל מחלוקת הן תוצאת פערים כלכליים, ידוע כי גם אלה החיים ברווחה כלכלית, שונאים, מקנאים ולעיתים אף יוצאים למלחמות מסיבות שאינן כלכליות (מסעי הצלב). אך השאלה היא האם צריך לעודד את המצבים האנושיים האלה ולתת להם את כל חומר הבעירה בכדי שיכלו כל חלקה טובה?
מה קורה לאדם הנקלע למעלית אטומה? ככל שעובר הזמן, האויר מתמעט, ריחות הגוף מתעצמים, הצמא משנק את הגרון, וכל מה שאנשים רוצים זה החוצה, גם אם זה על חשבון האחר (ראה משחק המקלט האטומי). לא הם אינם רעים, וגם לא אכזריים, הם פשוט רוצים לחיות, גם אם זה על חשבון האחר. המחקרים השונים הוכיחו זה מכבר כי מתחת לסף הכנסה מסוים לא ניתן לקיים דמוקרטיה, מחקרים אחרים הראו כי האלימות עולה בהתאמה להתדרדרות המצב הכלכלי וכי קיצוצים בהוצאה של 2% מובילים להפגנות, של 3% אחוזים למהומות ו-5% לכאוס של ממש. לא זאת אף זאת, מחקרים עדכניים כאן בישראל שלנו הוכיחו זה מכבר כי תוחלת החיים משתנה בין אזורים שונים במדינה בשל המצב הכלכלי וכי ברעננה למשל זוכים לתחולת חיים של 85.5 שנים בעוד שבבית שמש וברהט זוכים בהתאמה רק ל-83 ו-77.1 שנות חיים ממוצעות, ככלל, פער תוחלת החיים עומד על ממוצע של 4.6 שנים בין יהודים וערבים לעומת פער ממוצע של 2.4 שנים בשנת 1996; וגם בין המרכז לפריפריה (במיוחד הפריפריה הדרומית) יש פער של כ-3 שנים בין המחוזות. ככל שעובר הזמן מאבד בנימין נתניהו את הלגיטימציה העמוקה לה זקוק כל מנהיג בכדי להנהיג את צאן מרעיתו. אלה הסובבים אותו מקרוב, וגם אלה המבקשים לרשת את מקומו מהמפלגות היריבות, כל כך מנותקים מעובדות אלה עד כי הם סוברים כי לעולם חוסן. הנתק שלהם מהכאב, הזעם, ההתעללות בחסרי הישע הפך כמעט לפתולוגיה שאיננה מאפשרת להם להבחין כי יהיה מאוד קשה להמשיך כך, וכי אנו דוהרים במדרון חלקלק בו גורלה של החברה הישראלית להתרסק כמעט ודאי.
המחאה החברתית שנסתיימה כביכול בשני מושבים בכנסת, לא נמוגה היא, מבעבעת מתחת לפני השטח, בפשיעה, במוות מיותר, במחסור, במזון באלימות ועוד. המחאה לא מתה, וחומר הבערה שלה הולך ומתעצם לאסוננו מיום ליום. הסכנה הגדולה ביותר בהתעוררותה הפתאומית, היא שבירת כל הכלים, הזרע הזה הולך ונטמן כל יום מחדש כתוצאה מהאטימות, שלא לומר הרשעות הנהוגה על ידי ראש הממשלה. בשבוע שעבר הלך לעולמו נלסון מנדלה, הרבה ניתן לומר על מנדלה, אני בחרתי במה שאיש זה יכול ללמד אותנו, במצבנו המיוחד, וזו נכונותו להפוך את עונש המאסר הלא הוגן שלו לקריאה למאבק לא אלים מתמשך, נושך שפתיים אבל לא מתרפס ובלתי נכנע עד לשינוי המיוחל. למאבק לא אלים שכזה, שורשי ועמוק שיקבץ מאות אלפים למחאה מתמשכת ובלתי מתפשרת זקוקה החברה הישראלית. עד אשר נשבור את פרדיגמת נתניהו – המעלית האטומה והתקועה שהוא וחבריו הכניסו אותנו לתוכה וננשום סוף כל סוף כולנו אויר נקי וצח.
