במלאות שלושים למותו של בני שילה ז"ל

בני שילה, חבר קיבוץ יגור והקיבוץ המאוחד, היה איש רב פעלים ורב השראה עבור שותפיו וחניכיו הרבים. בניק היה מזכיר יגור, עבד בענפי המשק, לחם בשלוש ממלחמות ישראל, היה עוזרו של יגאל אלון ושליחו באנגליה, היה עוזר יצחק רבין לענייני ערבים, מזכיר קיבוץ חנתון וממקימי המרכז לקיום משותף עם ערביי ישראל. בניק ניסה לשקם ולבסס התיישבות שיתופית, משימתית וחקלאית בחנתון דרך יצירת שותפות עם חברות וחברי דרור ישראל, שעלו כגרעיני התיישבות לקיבוץ, החל מ-97, ומצויים בו עד היום. עד ימיו האחרונים לחם בניק במחלתו ובמחלות החברה שלנו. אנו אוהבים את בניק מאוד, את אופיו, צחוקו ופועלו. נמשיך לחנך את עצמנו ואת חניכינו לאור דמותו של חלוץ, אדם ומנהיג זה.

דברים לזכרו מאת – פסח האוספטר מרכז תנועת דרור ישראל

משפחת שילה היקרה, חברים וחברות,

עול ימים הייתי (במושגי היום), כשפגשתי לראשונה בבניק. זה עתה סיימתי את חוק לימודי בעפולה. אז עוד לא שיערתי בנפשי כי דבריו של אריה (לייבלה) שריד, המורה לספרות, ייספגו ברמ"ח ושס"ה תודעתי, נפשי, רוחי ונשמתי, כזרע הזה הממתין לטיפת המים הראשונה בכדי להבקיע דרכו אל אוויר העולם. אך ביום פגישתי האחרונה עם בניק, והוא על ערש דוויי מחזיק בידי, בא הרגע בו שפכו מילותיו של שריד אור והנהירו לי באחת את תמצית דמותו ומהות אישיותו של בניק בעבורי.

אני זוכר כי כשסיפרתי לבניק לראשונה על לייבלה הוא התבונן בי בעיניו הממזריות וידעתי: הנה זה בא. ואכן "אוי, המפאני"ק הזה עשה לנו צרות ביגור…", סנט בו, כדרכו בקודש. ובכן המפאיני"ק הזה חרט בתודעתי את אמירתו הנכוחה: "אין ראוי מהקיבוץ המאוחד, על מנהיגיו וחבריו, להיות בפנתאון האומה."

לא הייתה זו העובדה שבניק, במלאת שישים ליגור, דחף לאימוץ חוות ההכשרה הראשונה של הנוער העובד ביגור, המזכה אותו לתואר זה של שריד. גם לא היותו דיפלומט ואפילו לא מזכיר יגור.

עשרות שנים חלפו מאז סיימתי את חוות ההכשרה ודור צעיר, אשר לא ידע את הקיבוץ המאוחד ואף לא את מנהיגיו, עמס על כתפיו את משימות תנועת דרור-ישראל בחנתון ובקיום המשותף עם ערביי ישראל. חניכיהם וחניכותיהם של חניכי, אשר טרם נולדו כשפגשתי בבניק, פגשו בו בשדות המשא הכבד של החברה הישראלית. הם נכבשו בקסמיו, שלא לומר שיחרו למוצא פיו. רק כשלפת בחוזקה את ידי על מיטת חוליו, ממנה לא קם עוד. רק כשעלה צחוקו הערמומי, הבלתי נשכח, על פניו חרושי הסבל, למשמע מעין כינוי גנאי לאיש אותו הכרנו שנינו. רק אז, הבינותי כי כוחו המיוחד של טבנקין, כדבריו של בן אהרון, למצוא ולגעת באנשים, פעפע בצינורות הסמויים מעין ונגע בנפשו של בניק והוא בכישרונו, בכריזמה שבו, בשרביט הקסמים של רגשותיו, המתפרצים אל נפשך, העבירו הלאה לחניכי, חניכותי ולבאים אחריהם.

גם בשעה בה שכב על מיטתו לא אבד לו הכח הכביר, המחנך, העמוק שבו, כשפנה אל החבר'ה מחנתון ואמר להם אל נא תשכחו "בכדי להפסיק את הסחר בקרקעות התנועה הקיבוצית את ראש הנחש יש לקטום."

למשמע הדברים נדהמתי מעוצמת התשוקה, אשר רחשה וגעשה בו. גם כשהוא מיוסר ושכיב מרע, לאזור את שארית כוחותיו ולמסור את הצופן ההוא מני-אז, ויהי מה. להנביט את גרעיני האור הצפונים בנשמתו, אשר נטמנו בו אי-שם בתחילת הדרך, בנפש הצעירים אותם פגש.

על אלתרמן אמר לי פעם בניק: אין שיעור למילותיו. וכאילו כיוון אז לדמותו שלו, כפי שנפענחה בי ברגעים ספורים אלה של פרידה.

"גַּם מִבעד לַחֹלִי הַמַּר מִן הַבּוֹר

מַחְשַׁבְתּוֹ לֹא תֵּדַע לָהּ מְנוּחָה.

זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת לְחַשֵּׁב וְלִסְפֹּר

וְלִדְאֹג דַּאֲגַת מָּחָר

… זֶה הֶרְגֵל הָאָבוֹת הַקַּדְמוֹן וְהַתָּם,

זוֹ שְׁבוּעָה שֶׁבֵּינוֹ וּבֵינֵךְ,

אַתְּ זִכְרִיהָ, הַרְבֵּה יִשָּׁכַח וְיִתַּם

אֲבָל בָּהּ תְּגַדְּלִי אֶת בְּנֵךְ."

אכן, הרבה ישכח וייתם אך המסר ההוא, שעבר וחצה את כל משוכות ועורמת ההיסטוריה, הציניות ונסיונות ההשכחה והעיקור שבדרך – המסר ההוא של בניק – עליו נחנך תלמידים הרבה ויהיו הם, ביצירתם האנושית, מצבה חיה לזכרו.

יהי זכרו ברוך.