חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
בלוג דרור, חדשות 2016

בין לבנון לרחובות

13 ביולי 2016

"יש רגעים 
נגמרים ההסברים 
רק הלב עובד שעות 
לכסות את הדמעות"

עשר שנים אחרי המלחמה הגדולה, הראשונה, שהייתי בה בעלת הכרה ואחריות על חיי, בלי אמא שתיקח ותחבק אותי כשהאזעקות פורצות באמצע היום או הלילה, המלחמה הראשונה שהיתה לי בה אחריות על אנשים אחרים. חייתי לפני עשור על גבעה קטנה בשולי רחובות לצד מוזיאון המספר את סיפור מורשת ההגנה והקיבוץ. המלחמה תפסה אותנו מחפשים משמעות בסיפור, איך ניתן לספר להרבה אנשים, בני נוער ומבוגרים, ישראלים ותיירים מה לנו ולמדינה הזאת ומה זכותנו להגן על עצמנו. ניסינו להתעקש על הדרכה ערכית, חינוך לשלום ולציונות בעתות מלחמה, המוני בני אדם הגיעו אלינו בחודש ההוא, הם נמשכו אל בועה בשפלה בה לבטח לא יפלו טילים וגם יש מה לעשות עם הילדים, בזמנים שלא הדרכתי קבוצה אחר קבוצה הייתי אחראית על מרפאה במחנה קיץ ארעי לילדים ובני נוער שיצאו להתאווררות מהצפון המופגז, שם ניתן היה לראות ולהרגיש את המלחמה בכל שעות היום והלילה, הילדים שבמהלך הימים הועסקו בפעילות מגוונת ועשירה עם מדריכים מהנוער העובד ובמימון נדיב של הסוכנות היהודית, שנרתמה ללא היסוס, נזכרו בלילה מאיפה באו, מאזעקות ונפילות, התגעגעו להוריהם ודאגו למי שנשאר מאחור, היה ניתן להתבונן בהם ולראות גם את כל מה שקדם למלחמה, נערים ונערות, ילדים וילדות ממקומות שנזנחו ע"י המדינה ולא תמיד מצאו אוזן קשבת, לא תמיד להוריהם היתה עבודה, שלא תמיד מצאו את עצמם בבית הספר, שחיו במציאות של פירור מרקם חיים שהיתה בו פעם, אולי, ערבות וביטחון.

אני הרגשתי שהמלחמה העמידה אותם בשאלות על העתיד שלהם אבל יכול להיות שזה מה ששאלתי את עצמי, איזה עתיד יכול להיות עבורם, ערבים ויהודים, שמוצאים את עצמם במחנה קיץ מתחת לעצי אקליפטוס ענקיים במקורות הירקון.

מחנה בזק- מחנות התנועה לילדי הצפון בזמן המלחמה
מחנה בזק- מחנות התנועה לילדי הצפון בזמן המלחמה

"יש רגעים 
נגמרות לי המילים 
רק הראש מלא תמונות 
רעשים ודמיונות" 

חמש שנים אחרי המחאה הגדולה, הראשונה, שהייתי בה בעלת הכרה ואחריות על חיי, מלאת דמיונות על מציאות חיים חברותאית יותר ושוויונית יותר והרבה יאוש מהחברה הישראלית ומנהיגיה הגעתי למאהל רחובות בערב הראשון להקמתו ומצאתי שם שותפי אמת, אנשים ונשים שמאסו במצב הקיים ולא יכלו עוד לשאת את עקת החיים, היתה תחושה פנימית חזקה שאין זו אשמתו של אף אדם, שיכול להיות וזו פשוט השיטה. במהלך חודשי הקיץ הקסומים הללו הסרנו במעט את מעטה הפחד ועלטת ההשכחה שגזרו עלינו בתקשורת ובמוסכמות החברתיות, נזכרנו יחד מה כוחה של התאגדות אנושית, למדנו הרבה הרבה כלכלה, נפגשנו כל ערב לעבד במשותף את היום שהיה ולתכנן את מחר, אספנו את כל שוכני המאהל לקבל החלטות במשותף על חייהם וכתבנו ניירות עמדה אותם שלחנו לכל המאהלים ברחבי הארץ בניסיון להשפיע על סדר יומה של תנועה המאהלים, חתמנו על מסמך הדרישות של הפורום לצדק חברתי וניסינו לקדם שביתה כללית של ההסתדרות לצד צעדת המיליון. בעיקר, אולי, נפגשנו אחת עם השניה אחרת מהיום-יום בו כל אחת צריכה להוריד בו את הראש ולמכור את כוח עבודתה על מנת להמשיך ולקיים את החיים עצמם. היה זה הקיץ בו נולדה הקבוצה, הקהילה שהיום אנחנו קוראים לה קהילת הצדק החברתי ברחובות.

המחאה החברתית
המחאה החברתית
שירי קלר ושותפים במאהל רחובות בימי מחאת 2011
שירי קלר ושותפים במאהל רחובות בימי מחאת 2011

"יש רגעים 
לא יודע מה עושים 
מול עיניים אדומות 
מול גבהים ותהומות" 

בלבנון השנייה היכתה בי ההבנה כי אין מי שדואג לנו, אין ולא יהיה דבר שלא נחצוב בעצמנו מהלב, בקיץ 2011 בערבים החמים שישבנו במעגל על הדשא הצלחתי להאמין שיכול נוכל אם רק נעשה זאת יחד.

אם נתאגד בקהילה, במקום העבודה, סביב תוכן משותף או מאבק כזה או אחר, אם נחשוב במשותף, אפילו שעה ביום, על מה קורה מסביב ואיך היינו רוצים שיראו חיינו, אם נקשור את חיינו בחיי אנשים רבים ונרצה לדאוג במשותף לאלף העניינים של החיים, נוכל אולי להתנגד למציאות האכזרית שהתגלתה לפני עשר שנים בלבנון השנייה ואולי אפילו ליצור מציאות חיים כפי שניתן היה לדמיין בלילות החמים לפני חמש שנים בגן במרכז העיר.

בין לבנון השנייה לרחובות
10 שנים למלחמת לבנון השנייה , 5 שנים למחאה

כתבה: שירי קלר, חברת קיבוץ אופק, תנועת דרור ישראל וקהילת הצדק החברתי ברחובות

כתבות נוספות