צועדים לעתיד אחר

2.5.2018

חן שמיר, רכז תכנית רוג'ום – תכנית צעירים לשינוי חברתי, חבר תנועת דרור ישראל וממארגני אירוע ה- 1 במאי.

דמיינו תמונה –

מדינת ישראל ובה אנשים חיים חופשיים, בטוחים, לא הישרדותיים, עובדים בעבודות שמכבדות את הגוף ואת הנפש, ערבים למשפחתם ולקהילתם, יותר משתפים ופחות מתחרים. תמונה בה הניצול, התחרותיות והפערים העצומים בין עשיר לעני הם זיכרון רחוק ואפל כמו העבדות. זאת תמונה של עתיד רחוק מאד מההווה בו חיים אלפי עובדים – בני נוער, צעירים ומבוגרים. אבל האם לא כל השינויים הגדולים התחילו במרחק כזה ובתעוזה של אנשים לצעוד צעדים משמעותיים לכיוון אותו עתיד? בשנת ה-70 למדינת ישראל נרצה לאחל לה משהו מהעתיד הזה.
השנה צעדת האחד במאי בסימן 70 שנה למדינת ישראל  מבקשת להוביל צעד נוסף אל עתיד אחר.

חניכי הנוער העובד והלומד בצעדת האחד במאי

תמונת מצב –

מדינת ישראל שלנו שחוגגת השנה 70 מחזיקה, לצד כל התארים של אומת היי טק, ווייז ועגבניות שרי, בתארים מפוקפקים יותר כמו שיאנית הפערים הכלכליים ע"פ מדד ג'יני ומדורגת גבוה מהכיוון הלא נכון בטבלה של דירוגי ה-OECD בשיעורי העוני. אחרי שלושה עשורים של גלובליזציה, הפרטה, פערים כלכליים הולכים וגדלים ובליבה של תקופת מעבר בה עולם העבודה, התקשורת, הטכנולוגיה משתנים ללא הרף, לא פלא שיותר אנשים מבינים שמשהו צריך להשתנות. השינוי, לאלה שלא מחזיקים במשרות גבוהות בממשלה או בהון, יש לו תנאי אחד – התאגדות. מחלחלת לה התובנה ששינוי המצב יכול לקרות רק ביחד. על רקע אותה תמונת מצב חברתית כלכלית, ניתן להבין את הסיבה להקמתם של למעלה ממאה אגודות שיתופיות וקואופרטיבים ב-7 השנים האחרונות, או את הגורם להצטרפותם של כ-150 אלף עובדים לארגוני עובדים, בראשן ההסתדרות, ב-8 השנים האחרונות. זה בא מלמטה, מהלב. מהסירוב של עובדת סודה-סטרים בנגב לקבל את הדין של תלוש השכר שלה, מהרצון של עובדים צעירים לראות עתיד, במאבק להעלאת קצבאות הנכות ומהעמידה של בני נוער במסעדות, במזון המהיר ובאולמות האירועים לא לוותר על הזכויות שלהם כשלעיתים מדובר במאבק מול מנכ"לים כל יכולים ולהגיד  – עד כאן.

עד כאן!

תמונה של עתיד  –

לפני 12 שנה בחרנו בנוער העובד והלומד ובתנועת דרור ישראל לחדש מסורת ישנה של צעדת האחד במאי. חג אותו ציינה ההתיישבות העובדת וחיבר בין הרצון ליצור חברה טובה בארץ, לצרכים הלאומיים ולערך העבודה. החידוש, למרות מה שניתן לחשוב, לא הגיע כהיאחזות בעבר, להפך הוא היה תוצאה של הקשבה למכאוביו של ההווה הישראלי ויותר מהכל בקשה של עתיד אחר. הבקשה הזאת מתחברת למה שאותם מוחים בשיקאגו של המאה ה19 ביקשו ומשם התפתחה תנועה של ההתאגדות שהשגיה מובנים לנו היום מאליהם  – שכר מינימום, שעות נוספות, חופשות לידה, ביטוח בעבודה. גם הציונות ביססה את מפעליה על רעיונות הסולידריות, העלאת האדם העובד וביקשה ליצור ביטוי מקומי – לאומי לאותו רעיון עתיק של התאגדות אנושית.  נדמה שביום הולדת 70 של אותו פלא כדאי שנשאל את עצמנו האם ישראל היא שם שלוחש עתיד לבני הנוער שלה, אפשרות לצעירים שבה, ביטחון לעובדים במפעלים שלה, מקום להזדקן בה בכבוד?  ואיך אפשר לקרב בין תמונת ההווה של אלפי עובדים פגיעים ומנוצלים לעתיד של צדק חברתי ושוויון? יש לנו הרגשה שזה מתחיל בלהעז, לצעוק, לדרוש ולצעוד, לצעוד יחד.

יש לנו הרגשה שזה מתחיל בלהעז, לצעוק, לדרוש ולצעוד, לצעוד יחד

 

 

 

תגיות נוספות