חדשות

צבת בצבת עשויה

29.7.2014

מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

ימים קשים עוברים על החברה הישראלית, ימי חרדה לאהוּב, לאהובה, לילד, לפעוט ולכל אשר נשמה באפו והוא נתון בסכנת חיים. אלה ימים של סולידריות ואחדות אל מול אלה המבקשים את נפשם של החפים מפשע.
בשעה זו חובה עלינו לשאול את עצמנו, מהו סוד כוחה וחוסנה של החברה הישראלית? לא רק מאין היא שואבת את תעצומות נפשה, אלא כיצד היא משכילה לעמוד בפני הימים המדממים האלה. מהו מנגנון הארגון הפנימי המחשל את היכולת לספק מענה לצורכי החיים הבסיסיים ביותר, מהו העורף העוטף את חיילי צה"ל המחרפים את נפשם. ובכן, יש לכך תשובות רבות ומגוונות, ואני מבקש לעמוד על אחת מהן. העבודה המאורגנת. שלד עוצמתה של החברה הישראלית נבנה עוד טרם הקמת המדינה. הנחת היסוד הייתה כי רק הישענות על רצונם הפנימי של השותפים לעשייה, קרי הישענות על תחושת צדקת הדרך, יש בה כדי לאפשר ליהודים באזור זה של העולם לחיות, עד אשר נצליח להשיג את השלום המיוחל. לאורך השנים האחרונות חוללו גורמים רבי עוצמה , ובהם ממשלות ישראל לדורותיהן, שינוי באתוס הזה, שגרר בתורו גם מאבק בלתי מתפשר כנגד העבודה המאורגנת המשורגת לתוך האתוס המכונן הזה. התפיסה החדשה, שהפכה למולך המנהל את חיינו, אינה עוד האמונה בצדקת הדרך, אלא הרווח! הדרך להמלכת הרווח עברה ועודנה עוברת במלחמת חורמה תודעתית נגד העבודה המאורגנת. הרווח אינו זקוק ללאום או למדינה, ליהודים או לערבים, הוא זקוק לאטומים פזורים, שניתן ואפשר לתמרן לשם השאת רווחים ותו לא. אך מה עושים כשעם אוחז אחיזה עמוקה ברצונו להמשיך ולקיים את חייו הלאומיים? מה עושים באותה קבוצה המבקשת להמשיך ולקיים את עצמאותה הלאומית? משתמשים בהמלצתו של האסטרטג הצבאי לידל הארט:

משקל עדיף בנקודה שנבחרה כמכרעת אינו מספיק, אלא אם כן אין ביכולת היריב לתגבר נקודה זו בזמן. רק לעיתים די בו כשהוא לעצמו, אלא אם כן אותה נקודה לא רק שהיא חלשה יותר מספרית, כי אם הוחלשה לפני כן גם רוחנית .

וכך, בשילוב מתקפה חסרת מעצורים על העבודה המאורגנת, נפתחה מערכה רוחנית חסרת תקדים כנגד הציבור הישראלי כולו, ובעיקר היהודי שבקרבו. מאמרים המשווים את היהודים לתת-אנוש הנאצי, המציירים כל חייל כרוצח והופכים כל תומך בצעדי הענישה המוצדקים כנגד אלה המבקשים את נפשות האזרחים הישראלים באמצעות הפגזות למרכזי אוכלוסייה לפושע פשעים כנגד האנושות כולה. ג'ורג' אורוול עמד כבר על נפשם של "הפציפיסטים" האלה כשכתב את הדברים האלה:

רוב הפציפיסטים או שמשתייכים לכתות דתיות מעורפלות או שהם פשוט אנשים הומניטריים המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים שלא לפתח את מחשבותיהם מעבר לאותה נקודה. אבל יש מיעוט של אינטלקטואלים פציפיסטים שנראה שהמניע האמיתי שלהם, אף שהם לא מודים בו, הוא שנאה לדמוקרטיה המערבית והערצת הטוטליטריזם. תעמולה פציפיסטית מצטמצמת בדרך כלל לטענה שצד אחד גרוע כמו האחר, אבל אם בוחנים מקרוב את כתביהם של הצעירים מקרב האינטלקטואלים הפציפיסטים, מגלים שהם בשום אופן לא מבטאים אי-הסכמה חסרת פניות אלא מכוונים כמעט לחלוטין כנגד בריטניה וארצות הברית. יתרה מזאת, הם לא מגנים ככלל אלימות בתור שכזו, אלא רק אלימות שמשתמשים בה להגנה על מדינות המערב. הרוסים, בניגוד לבריטים, אינם מואשמים בכך שהם מגנים על עצמם באמצעים מלחמתיים, ואכן כל התעמולה הפציפיסטית מהסוג הזה נמנעת מלהזכיר את רוסיה או את סין. גם לא נטען שההודים צריכים להצהיר בפומבי על נטישת האלימות במאבקם נגד הבריטים. הספרות הפציפיסטית שופעת הערות רב-משמעיות, שאם יש להן מובן בכלל, נראה שפירושן הוא שמדינאים מהסוג של היטלר עדיפים על אלו מהסוג של צ'רצ'יל, ושניתן אולי לסלוח לאלימות אם היא אלימה מספיק. לאחר נפילת צרפת, הפציפיסטים הצרפתים, שעמדה בפניהם בחירה אמיתית שאותה לא נאלצו לעשות עמיתיהם באנגליה, עברו ברובם לנאציזם, ובאנגליה נראה שהייתה איזו חפיפה קטנה בין חברים ב-Peace Pledge Union ובין 'החולצות השחורות'. כותבים פציפיסטים כתבו בשבחו של קרלייל, אחד מהאבות האינטלקטואליים של הפאשיזם. בסך הכול קשה שלא לחוש שפציפיזם, כפי שהוא מופיע בקרב חלק מהאינטליגנציה, שואב בחשאי השראה מהערצת כוח ואכזריות מוצלחת. נעשתה הטעות של הדבקת הרגש הזה להיטלר, אבל הוא יוכל בקלות להיות מועתק-מחדש.[1]

דבריו אלה של אורוול, מצטרפים לדבריו של ברל כצנלסון, שזיהה בזמנו את הלך הנפש הזה במאמרו "אל מול פני המערכה":

אמנם יהודים פתולוגיים חולי-רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם, חולי התבטלות, הנושאים בקרבם חיידקים של 'עבדות בתוך המהפכה'. מחיאת הכפיים לשפיכת הדמים הזאת, השמחה לדחיקת הפועל העברי, השמחה לכל איד יהודי… היודע עַם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?

ודאי וודאי שניתן למצוא גם בימינו אותה "אליטה" אינטלקטואלית בישראל, העונה לניתוחיהם המעמיקים של אורוול וכצנלסון. אך כשהביקורת נגד העבודה המאורגנת, הראויה לביקורת ככל רעיון אחר, נעשית שיטתית, אובססיבית וחד-צדדית, וזועקת לשמים בחד-צדדיותה, מתוך התעלמות מכל עובדה חלוטה, וכשביקורת זו חוברת, באותם כלי תעמולה ממש, לניסיון מתמשך להפוך את מדינת ישראל לפושעת מלחמה ויהי-מה, כל זאת כדי לפורר את כוח עמידתה הרוחני, עולה השאלה בדבר מטרתה של מערכה זו. הרי אין מדובר כאן באינטלקטואל יחיד או באנשי רוח שחברו להם יחדיו להקמת אגודה כזו או אחרת, אלא בכלי תקשורת המנהל מערכה ערוכה, מחושבת, מתוכננת ומזעזעת בעמקותה, ונראה כי מטרתה אינה אלא פירור החברה הישראלית לשוק עבדים, שיעבדו בו זה לצד זה יהודים וערבים בעבור שכר רעב. ומובן מאליו שיש שירוויחו ממצב זה. וכדברי ברל כצנלסון: "היודע עַם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?"

10313140_10152344770079915_6376731993252296566_n

[1] קטע מהמאמר "הערות על הלאומנות". מתוך מתחת לאף שלך, מבחר מאמרים מאת ג'ורג' אורוול בתרגום יועד וינטר-שגב. מבוא, עריכה מדעית והערות: גיורא גודמן. דביר 2005.

 

תגיות נוספות