חדשות

עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם

24.12.2018

אורי מייזלמן

כל כמה חודשים אני מוצא את עצמי יושב באיזה לובי של מלון בפולין ועובד עם מורים וחניכים על טקס במהלך מסעות לפולין שאני מדריך. הכי קשה זה היזכור של אבא קובנר. אין כמעט חניך שלא טועה לפחות פעם אחת. במיוחד במשפט הזה- "עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם".

חזרתי מההלוויה של קאז'יק. היה שם ציבור לא גדול, שר החינוך הגיע, כמה עיתונאים, מדריכי פולין ותיקים, כמובן משפחה, חברים מהקיבוץ.
עמדנו שם, חברות וחברים מהתנועה שלי, תנועת דרור ישראל ותנועת הנוער העובד והלומד. היתה שם יעלה, שאני מכיר מכיתה ו בקן ישן, והיה אלעד שהדרכנו ביחד את המסע הראשון של שנינו, ומאז אנחנו מדריכים אותו כל שנה, כבר יותר מ 15 שנים, היה שם יניב מקבוצת אצטרובל בקן רמתיים, היו קומונריות שחזרו איתנו אח"כ למרכז התנועה עם פליירים לכנס ט'.

זאת היתה הלוויה מאוד עצובה, השתדלתי לא לבכות הרבה. בקיבוץ, עם נוף מדהים ומילים יפות מאוד שנאמרו מהמשפחה ומאנשים שבאו להספיד את קאז'יק, היתה הרגשה לכל מי שעמד שם שזה סוף עידן- אחרון המורדים בגטו ורשה הלך לעולמו. הרגשתי את זה גם בהלוויה של שמואל וילנברג ז"ל, אחרון ניצולי טרבלינקה. אנחנו עוסקים המון בזכרון ומי שהיה חניך שלי במסעות יודע כמה אני חושש שאיש לא יזכור.

המשפט הזה של אבא קובנר מהיזכור לא עוזב אותי, לא נותן לי מנוח.
סבתא שלי שרה שיינברגר, עזבה את הוריה ואת אחיה היקר ,עלתה לארץ עם התנועה, והיתה ממקימי אפיקים עם סבא שלי, יצחק גפן. הם הקשיבו לקול שקרא להם לעלות לארץ, הם חלמו על חברה טובה, והאמינו בתנועה, הם האמינו בעשייה ובנו את ביתם באפיקים. רק בשנים האחרונות אני נחשף קצת לסיפור של סבתא שאיבדה את הוריה ואת אחיה בשואה, וכועס על עצמי שלא יצא לי לשוחח איתה על כך. אני כן זוכר הרבה שיחות שלי איתה על שנות החניכות שלי בתנועה, בקן כפר סבא ישן, על כתבה שכתבתי לעיתון בית הספר נגד הפרטת מערכת החינוך, על הטיולים ועל המחנות ועל סוד כוחה של התנועה, התנועה שאליה הלכה אמא שלי, זכרונה לברכה, להיות קומונרית. סבתא היתה גאה בי מאוד ושמרה את הכתבה בין חפציה. מצאתי אותה כשאספנו את הדברים מדירתה הצנועה בקיבוץ אחרי מותה.

למסע לפולין הראשון שלי בתנועה כמדריך לילה יצאתי חודשים מספר אחרי שאמא שלי נפטרה. מאז, ועד היום, בכל בוקר כשאני קם אני חושב עליה ויודע שהיא גאה בי על מי שאני ועל מה שאני. היא יודעת שאני ממשיך בחיי בתנועה את מה שסבא וסבתא ז"ל התחילו כשעזבו את הבתים ועלו לארץ ישראל להקים את הקיבוץ.

גם על קאז'יק אני חושב ומספר לחניכים במסעות, גם על חווקה, צביה, יצחק, לאבאן, דולק, גוסטה, פרומקה. מספר, ומתרגש, ובוכה, ומעביר את הסיפור הלאה, לדורות הבאים, זה יתחדד יותר כבר במסע הקרוב של הנוער העובד והלומד שאצא אליו עוד כמה חודשים, זאת הפעם ה 17.

אבל לספר את הסיפור זה לא מספיק. צריך גם להיות ראוי לזכרם. הם חלמו על ארץ ישראל שבה תהיה חברה טובה יותר, והם חלמו על קיבוץ, והם חלמו שלא תהיה פה חברה גזענית ואלימה, והם חלמו על שלום.

קאז'יק וחניכות הנוער העובד והלומד

אני מבטיח לך, קאז'יק, ומבטיח לכל החבורה הזאת, אנחנו נמשיך להאבק על חברה טובה יותר, צודקת יותר, ונחנך- וגם נחיה לאור הערכים שבהם האמנתם.

על הלווית יצחק "אנטק" צוקרמן, כתב זאב איביאנסקי את הדברים האלה, שמתאימים כל כך גם ליום זה.

"הלכנו שיירה לא ארוכה של מלווים אחרי ארונו של יצחק – המוני בית-ישראל ועסקנים חשובים היו עסוקים אותה שעה במערכת הבחירות. נוהגים לומר: "היתה שם ארץ-ישראל היפה". אינני חושב כך. אחרי מיטתו של יצחק הלכה ארץ-ישראל עצובה מאוד ובודדה מאוד. ודברי המספידים – גם היפים בהם – נישאו ברוח.
כי נעדרו מן ההלוויה המוני בית ישראל, שעל כבודם נלחם ונהרג יצחק-אנטק עשרות פעמים, נפל וקם –
נעדרו גם המוני החברים מהתנועה הקיבוצית שלקיומם נתן יצחק טעם וצידוק, שהיה פארם וגאוותם.
היכן היו בשעה הזאת מנהיגי העם? היכן היו אנשי הרוח והקהילה האקדמית והמשוררים והסופרים של ישראל?
אל דאגה, לחשתי באזני חבר שהלך לידי – כאשר הרואות תחשכנה, וכאשר זכרונם של רבים וגדולים יחלוף כרוח – עדיין יינון וייזכר שמם של אנטק וצביה, בין שמות גדולי האומה וגיבוריה – עד אין-דור"
זאב איביאנסקי / מרד של בדידות

יהי זכרם ברוך

 

הכותב מדריך מסעות בני נוער לפולין

 

תגיות נוספות