חדשות

כן תרצח!

24.7.2014

מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

לפני ימים אחדים חל י"ז בתמוז, שיום צום הוא ליהודים באשר הם. על פי המסורת של בני עמנו, בי"ז בתמוז, לפני 1944 שנים, פרצו חיילי טיטוס את החומה המקיפה את ירושלים, ומשם, במהלך שלושה שבועות, הגיעו אל בית המקדש, חיללו, שרפו והשמידו אותו בתשעה באב.

אך על פי מסורת זו התרחשו ביום זה כמה דברים נוספים: עם ישראל, אשר המתין למשה, שעלה להר סיני לקבל את עשרת הדיברות, הקים ביום זה את "עגל הזהב", וביום הזה ממש, י"ז בתמוז, שיבר משה את לוחות הברית.

משבר נורא זה, בתחילת התהוותו של עמנו, העיד כנראה על הכוחות הפנימיים, הפועלים מאז ועד ימינו אלה, בקרב עם ישראל. למרגלות הר סיני קיבל עם ישראל את תורתו והתחייב "בנעשה ונשמע": "ויקח את ספר הברית ויקרא באוזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (שמות, כ"ד, ז'). רבים עסקו בצמד מילים זה, וטענו: כיצד אפשר להקדים נעשה לנשמע? עד כדי כך מוחלטת הייתה הבטחתם של ישראל לקיים את הציווי האלוהי, עד כי לא היו זקוקים למחשבה נוספת. מאורע היסטורי זה, שיש שיחלקו על עצם קיומו, וגם אם לא קרה הלכה ולמעשה, הוא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתודעת האנושות כולה. עם – לא פרט, לא אינדיבידואל, לא קבוצה, עם – מקבל על עצמו ייעוד ומתחייב לו התחייבות מוחלטת שאין אחריה כל הרהור. בין שאר התחייבויותיו נשבע עם ישראל כעם והתחייב לדיבר ששינה את פני העולם: "לא-תרצח!"

יהיה זה בלתי מציאותי לומר שבשל התחייבות זו פסקו הרציחות בעולם, אך התביעה האלוהית הזו, שאותה קיבל עם ישראל כולו, מטפו, נשיו, גבריו ועד זקניו, במעמד הר סיני, הפכה ברבות הימים לנחלת האנושות כולה. אמנם, עמים אחרים אינם טוענים כי הם, כאומה, קיבלו עליהם את הציווי הזה, אך הם אימצוהו ללבם.

מה מתרחש, מה קורה, לאותו עם, אשר קיבל על עצמו את הציווי הזה "לא תרצח!" כשחלק מבניו ממירים אותו, קבל עם ועולם, בציווי "כן תרצח!"? מה מתרחש במעיו, בתודעתו של עם ישראל, כאשר המאבק הזה נפתח בקרבו, לא בשחר נעוריו אלא בהגעתו לבגרות, כאשר הוא מקים את ריבונותו השלישית, לאחר שני חורבנות וגלות של אלפיים שנים?

ורת המלך

הקריאות לרצח חפים מפשע רק בשל היותם לא-יהודים, ההולכות ומתגברות ואף התממשו לאחרונה עם רציחתו של הנער מוחמד אבו חדיר, שנשרף בחיים רק בשל היותו ערבי, אינן תופעה חולפת ואינן מחלה עונתית. תופעות אלה נטועות עמוק בנפשו המסוכסכת של עמנו. כאשר פורסם לראשונה ספר הפיגולים "תורת המלך", המתיר ומדרבן לרצח חפים מפשע ושפיכת דם נקיים, רק משום שאינם יהודים, נאבקנו בו. טענו כלפינו כי אנו עושים תעמולה חינם אין כסף לקבוצה קיקיונית זו, שתחלוף מן העולם כפי שנכנסה לתוכו "כחלום יעוף". אלא שאלה שטענו כך רואים לצערי הרב רק את הקצף שעל פני המים ולא את זרמי העומק. דוגמה לקרע בלתי ניתן לאיחוי זה מצויה בדברים הבאים: "אם איש נכנס בחדר שבו משחק ילדו, ורואה איש זר עומד על יד החלון ומכוונן רובהו", אומר מרדכי מרטין בובר, נכדו של שלמה בן ישעיהו אברהם הלוי בובר, נצר למשפחת רבנים, אחד מגדולי החוקרים והמהדירים של מדרשי ישראל, "הוא ממלא חובתו ושומר על זכותו, אם הוא מקדים לירות בו… אבל אם התפרץ שודד לתוך ביתו של פלוני, ורצח וברח, ובעל הבית מתנקש בנפשו של עובר אורח אך ורק מפני שהוא נמנה על גזעו של השודד, מה חובה ומה זכות יש לו?" וב"תורת המלך" שמחבריה הם יצחק שפירא ויוסף אליצור: "עלה בידנו כי מהפסוק 'לא תרצח' אי אפשר ללמוד (על) איסור הריגת גוי". בין נותני ההסכמות לספר מושחת זה היה "הרב" דב ליאור אשר בימים אלה קורא לרצח המוני חפים מפשע. אך אל נטעה ונשגה הספר "תורת המלך" מתיר גם את דמם של יהודים, אשר אינם הולכים בתלם שהתוו כותביו. כל כך עמוקה תאוות הרצח בנפשם עד כי לא עשו מאמץ להסתירה: "אזרח המעודד את המלחמה – נותן כוח למלך ולחיילים להמשיך בה. לכן כל אזרח במלכות שנגדנו שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" … "לסיכום: אם מלך אינו יכול לפגוע באזרחיו למען המלחמה – כוחו מוגבל, ואין ספק שבמוקדם או במאוחר המלכות לא תחזיק מעמד כפי הרשעים שאינם מהססים לפגוע בנפשות למען ניצחונם." … "בעצם אנחנו טוענים כלפי כל אדם מהמלכות הרשעה: אם אתה שייך למלך הרשע – דמך בראשך על כך שאתה מסייע לרוצחים; ואם אתה לא מסייע לו – אתה צריך לסייע לנו, ומותר להרוג אותך כמו שאנחנו הורגים את אנשינו שלנו (כי כולנו בצרה משותפת ובמצב כזה מותר להרוג מעטים כדי להציל את הרבים)."

אבו חדיר

הקרע הזה בנפשו הקולקטיבית של עם ישראל החל שם, במעמד הר סיני. שם כבר נרצח חוּר, על פי האגדה (במדרש תנחומא כי תשא, פרק י"ט), רק משום שתבע מן העם שלא ללכת בדרך "עגל הזהב". לינץ' בוצע בו.

אלה המטיפים ל"כן תרצח!", הם הגורם ההרסני והארסי ביותר בתולדותינו. לא, אין לנהוג כלפיהם באלימות, כי אז יקבלו את מבוקשם ויחסלו את מפעלו של עם ישראל, יחסלו את אחד העמים העתיקים בעולם, אשר הביא לעולם לא רק את עשרת הדיברות, אלא גם ובעיקר את התביעה לצדק. לא צדק שמימי, אלא צדק חברתי, כאן ועכשיו.

אל לנו להתפתות וליפול למלכודת הדמים שהם טומנים לנו זה ארבעת אלפי שנים. עלינו להמשיך ולקיים את אשר התחייבנו לו אי שם בערפילי הר סיני: לא תרצח! אך למי שסבור שהתופעה של אמונת "כן תרצח!" שייכת לחלק אחד בעם טועה. האמונה הנוראה הזו מפוזרת להותנו בין כל חלקי העם, חילוניים כדתיים, שמאלנים כימניים. אחת הדוגמאות המצמררות לכך היא השמחה הכבושה משמע רציחתם של חפים מפשע יהודים, שההיגיון המנחה אותה הוא אי השוויון במספר הנפגעים. אל נטעה ונשגה, גם אלה חלק ממחנה ה"כן תרצח!". רצח חפים מפשע הנעשה מתוך החלטה, ולא מתוך חוסר ברירה, הוא רצח, הוא רצח, הוא רצח! תופעת ה"כן תרצח!" היא אמנם בממדים קטנים, אך יש מי שמיטיב להאכילה כך שתצמח ותשגה לטורף שיבלע את כל המפעל הציוני כלשון האגדה האינדיאנית "שני זאבים". ערב אחד סיפר אינדיאני לנכדו על מאבק שמתרחש בנפשו של כל אדם. הוא אמר: "בני, המאבק הוא בין שני זאבים, בתוך כולנו: זאב אחד הוא רוע, הוא כעס, קנאה, צער, חרטה, תאוות בצע, יוהרה, רחמים עצמיים, אשמה, עלבון, נחיתות, שקרים, עליונות ואגו. הזאב האחר הוא טוב, הנאה, שלום, אהבה, תקווה, שלווה, ענווה, טוב לב, נדיבות, אמפתיה, אמת, רחמים ואמונה". הנכד חשב על זה ולאחר מכן שאל את סבו "איזה זאב מנצח?". האינדיאני ענה בפשטות: "זה שאתה מאכיל". (מקור הסיפור לא ידוע).

עלינו לחדול את אלה המאכילים את זאב ה"'כן תרצח!' שבתוכנו, ויפה שעה אחת קודם, כי בכך תלוי עצם קיומנו, וזו גם התקווה האמיתית והיחידה לקיום המין האנושי, דבר שעם ישראל הבינו כבר לפני ארבעת אלפי שנים.

 

תגיות נוספות