חדשות

כלל התועבה – מאמר מאת פסח האוספטר – ראש השנה תשע"ז

2.10.2016

‏כ"ט אלול תשע"ו

‏02 אוקטובר 2016

כלל התועבה

"כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". (דברים, פרק כ"ה, פסוק ט"ז).

נפל דבר בישראל. במאמרה מיום 18.8.2016, תחת הכותרת "נתניהו חותר תחת הכללים של עצמו", ציינה הגברת מירב ארלוזורוב לראשונה (על פי מיטב הבנתי)  את האמת, העירומה מרוב המניפולציות הנהוגות במחוזותינו. הגברת ארלוזורוב נענתה אם כך לאתגרו של בודהה שאמר: "שלושה דברים לא יכולים להיות מוסתרים לאורך זמן: השמש, הירח והאמת", וכך כתבה:

"כלל ההוצאה אינו נשמר מאז תקציב 2015. בתקציב 2018-2017 החריגה מכלל ההוצאה צפויה להגיע במצטבר, לפי הערכות בנק ישראל, לכ-12 מיליארד שקל. בכל פעם יש לממשלה תירוץ אחר לסיבה שבגללה הכלל אינו נשמר. התירוץ הפעם הוא ההסכמים הקואליציוניים, בסכום של כ-9 מיליארד שקל, שנחתמו ערב הקמת הממשלה ה-34. מי שחתם על ההסכמים האלה, כידוע, הוא נתניהו… הכלכלה הפוליטית של ארבע השנים האחרונות, תחת נתניהו, עובדת נגד כלל ההוצאה. ההמחשה הבולטת לכך היא ההחלטה ההיסטורית של שינוי חישוב ההצמדה של התקציב. עד התקציב הנוכחי, התקציב של מדינת ישראל היה מוצמד לתחזית של עליית המחירים הצפויה (אינפלציה) בשנה הקרובה. בחלוף שנה היו בודקים את עליית המחירים האמתית ומבצעים תיקון לאחור. אם התברר שהאינפלציה הייתה גבוהה מהתחזית, כלומר תוספת ההצמדה הריאלית בתקציב לא הייתה גבוהה דיה, היו מוסיפים כסף לתקציב השנה הבאה. אם התברר שהאינפלציה הייתה נמוכה מהתחזית, כלומר התקציב הקודם הורחב יתר על המידה, היו מבצעים קיצוץ בתקציב השנה הבאה. כלל ההצמדה הפשוט הזה קרס גם הוא תחת מגבלות הכלכלה הפוליטית, לאחר שהתברר כי תחזיות המחירים ב-2015 וב-2016 היו גבוהות מדי. תיקון הסטייה של תחזיות המחירים צריך היה להביא לקיצוץ של 9 מיליארד שקל בתקציב 2018-2017. אין צורך לומר ששר האוצר, משה כחלון, לא התכוון להשית קיצוץ של 9 מיליארד שקל על התקציב שלו, ועוד בגלל טעות בתחזית של פקידי האוצר, ולכן סירב לבצע את התיקון הנדרש. בכך נפרץ מנגנון ההצמדה של התקציב, ואתו נפרץ כלל ההוצאה."

(מירב ארלוזורוב, "נתניהו חותר תחת הכללים של עצמו", עיתון הארץ)

 

במאמרה מציינת ארלוזורוב, בבהירות רבה, את מהותו של "כלל ההוצאה" – לא כלל שנועד לשמור ניהול מדעי לכאורה של תקציב המדינה בהתאם לקבועי הכלכלה (דוגמת "יעד מאסטריכט"; "יחס חוב תוצר"; "שיעור גידול האוכלוסייה"; "שיעור הצמיחה הממוצע") – כי אם כלל המשמש כאמצעי פוליטי גרידא, כלומר כמנוף לעיצובה של החברה בישראל ברוחם של ערכים לא יהודיים ולא אנושיים. אמת זו הייתה חבויה תחת שלל מניפולציות מזה שנים רבות – מניפולציות אשר נכחו גם במאמרה. כך למשל קבעה ארלוזורוב, כי "מדיניות תקציבית אחראית צריכה להתמקד ביעד הגירעון" וכי "אין עוררין שגירעון גדול הוא רק חיסרון" (וזאת בשעה שבקרב כלכלנים מובילים רבים בעולם יש קונצנזוס  לפיו גירעון אינו יעד למדיניות תקציבית, אלא אמצעי מרכזי להתמודדות עם משברים כלכליים, וככזה הוא אמצעי חיובי).

יודגש, כי מדובר בסכומים שאינם זניחים: לטענתה, עמידה בכלל ההוצאה תחייב קיצוץ של כ-12 מיליארד ₪ בתקציב 2018-2017.

במאמרה גם חושפת ארלוזורוב את מאבק האיתנים המתרחש בעצם הימים האלה בין מקבלי ההחלטות על עומקו והרסנותו של "כלל ההוצאה", אשר הובא לעולם על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בעת כהונתו כשר האוצר בשנת 2003. אך לכל המתבונן לעומקם של הדברים, מתחוור מיד כי השאלה איננה כלל ועיקר "כלל ההוצאה", אלא עתידה, צלמה ודמותה של החברה הישראלית. או נכון יותר לומר – הערכים אשר מנחים אותה כמדינה יהודית דמוקרטית. די היה להתבונן לרגע אחד נורא ואיום בכתבתו של אילן לוקאץ' בערוץ 2, על מצבם של הקשישים בישראל, בכדי להבין מה משמעותו של המאבק בכלל ההוצאה.

מאז בא לעולם העיתון האינטרנטי "דבר ראשון", אין יום בו לא נפרשות בפנינו העובדות המספריות של ניהול תקציב המדינה. אין יום בו לא מובאים לפנינו נבכי הנבכים של העובדות המכוננות את ההתנהלות הכלכלית של ממשלת ישראל. דוגמה בולטת לכך היא מאמרו של יניב כרמל מיום 24.8.2016, העוסק בשאלה – האם יש כסף להציל את קשישי ישראל מחיי חרפה, דריסה וממוות, כפי שממשלת ישראל מייעדת להם? ההוכחה היא חד משמעית – יש והרבה!

אם כך מדוע אין מוציאים את הכסף הזה בכדי להציל את הקשישים האלה ו/או בכדי למנוע מוות כתוצאה מאי-טיפול רפואי?

על כך עונה מירב ארלוזורוב במובלע במאמרה – העניין איננו הכלכלה, אלא השקפת העולם המדריכה את מקבלי ההחלטות. השקפת עולם הנטועה עמוק בדבריו של דויד גרוסמן, בערב לזכרו של ברונו שולץ:

"בגטו דרוהוביץ' היה לשולץ 'מגן' בדמות קצין אס.אס. בשם לנדאו שניצל את שולץ לציורם של ציורי קיר בביתו. יריבו של אותו קצין ירה פעם בשולץ ברחוב כדי להציק לקצין. על פי השמועה, פגש בו לאחר מכן והודיע לו: 'הרגתי את היהודי שלך' ועל כך נענה 'בסדר, עכשיו אהרוג אני את היהודי שלך'. (…)

אני זוכר שאחרי שקראתי את הציטוט הזה, בסוף הספר 'חנויות קינמון', סגרתי את הספר, יצאתי מהבית, והסתובבתי בשדה סמוך במשך כמה שעות. אני הלכתי כמו בתוך ערפל, לא הייתי מסוגל לחזור הביתה או לראות אדם. לא הבנתי איך אפשר בכלל להמשיך לרצות לחיות, אחרי שאנחנו יודעים על הדברים שיכולים להתרחש בעולם כזה, עולם שבו ייתכנו מעשים כאלה, ואנשים כאלה, ואופן מחשבה כזה. ובעולם שבו תתכן שפה שמאפשרת מפלצות כמו המשפט הזה".

לדעת שאפשר לפתור (ובקלות) חלק ניכר מבעיות החברה הישראלית, ובעיקר את הקשות והנוראות שבהן: העוני, הפקרת הקשישים, הפקרת ניצולי השואה, הפקרת חיים ועוד ועוד, וכי דבר זה נמנע בשל השקפת עולם הרואה בחברת-זירה את הדרך הנכונה והראויה, ידיעה זו אכן יכולה להביא לכלל ייאוש עמוק.

ועוד, הרשע איננו דבר חדש בעולמו של האדם, אך בעולמו של העם היהודי ישנה משמעות עמוקה למוטיב הרשע ולפרשנותו. לא להיות ככל הגויים אלא להיות כ"אור לגויים" איננה אמירה ו/או מבע גזעני, כאשר המבוקש כאן הוא צדק, שוויון, אהבת הזולת, דאגה לצרכיו. אור במובן החיובי של שליחות לאנושות, אבל שליחות זו יכולה להצליח רק אם אנחנו מתחילים בעצמנו תחילה, רק אם אנחנו מתקנים את עצמנו.

לפני ימים מספר האזנתי להרצאה על סיכוני חיים, ביניהם הסכנה הגדולה המצויה ברעידת אדמה בישראל. המרצה סיפר כבדרך אגב כי בטורקיה לאחר רעש אדמה חמור הממשלה "פינתה" בדחפורים את ההריסות יחד עם הגופות שנלכדו בהן אל הים. תיאור מצמית לב. וכך שאלתי את עצמי, איך מתקבל על הדעת שמדינת ישראל משחררת מכלאם רבי מרצחים בכדי להחזיר את גופתו של חייל אחד, איך ייתכן שמיליוני שקלים מושקעים בהוצאת גופותיהם של שישה נספים באסון קריסת חניון הברזל, אך מן הצד השני מקצצת המדינה ללא כל צורך ובניגוד לכל היגיון יהודי-אנושי את תקציב המדינה ובכך גוזרת כליה על קשישים, ניצולי שואה, חולים ועוד? האם ייתכן שאנחנו בעיצומו של היפוך ערכים מ:"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע… וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–לְמַעַן תִּחְיֶה"? האם חברת-הזירה המוקמת כאן נדחפת על ידי הנהגת המדינה להאמין במשפט ההופכי, האפשרי והמזוויע, "ראה נתתי לפניך היום את המוות ואת הרע, את החיים ואת המוות ובחרת במוות"?

 

לפני שנים רבות הזהיר מרדכי מרטין בובר מפני ההתבוללות הזו באומרו:

"בין כל תועבות ההתבוללות אינני יודע השקפה שיש בה משום השפלת היהדות כגון השקפה זו המתיימרת להיות תוצאתה של הציונות. הנה הודינו אלפי שנה בתורה שהעולם עומד על הצדק, על הצדק בין איש לחברו ובין עם למשנהו; אמרנו לעצמנו ולעולם: מראית ההיסטוריה, שהניצחון והעצמה הם ביד המעוול, מטעה, כי מבפנים – נצחונו מפלה ועצמתו רפיון, והנה צף לפנינו בשעה זו הפרצוף הנעווה של העוול, פרצוף של ניוול קר כקרח, של אכזריות הפועלת כמכונה, גולם שעל מצחו כתוב שם השטן, הוא משתלט על עדה אחרי עדה שלנו, ואחר כל המעשים האלה רוחשים בקרבנו הבריות המלמדים: כל זמן שהיינו חלשים – הכרזנו מה שהכרזנו, מפני שהיינו חלשים, אבל עכשיו עלינו לחזק את כוחנו ולעולל עלילות השטן, כמו החזקים, למען ייטב לנו על האדמה. אם נקבל תורה זו, נחתום בידינו אנו את כתב האשמה נגדנו."

(בובר, עם ועולם – "הם ואנחנו", 1939)

 

וזאת לדעת, כי התרגום הממשי של דבריו אלה של בובר אינם רק כלל ההוצאה עליו מדברת הגברת ארלוזורוב וזו אינה התועבה היחידה המצויה בארגז הכלים של המתבוללים הללו. הנה בא ו"הפציע" לעולמנו מכשיר זירה חדש ושמו בישראל הנומרטור. אך אין לשכוח כי כמה שלא נקלל את כלל ההוצאה ו/או את הנומרטור, כמה שלא ניאבק בהם, עלינו לזכור כי אלה הם רק מכשירים בידי אלה המאמינים בחברה שבה המדרגיות, הזירתיות, הריבודיות החברתית והמוות על פני החיים, מוות החלשים ביותר בחברה, הם ערכים מקודשים שאותם יש להשיג בכל דרך, וזה אסוננו.

 

וכך אנו חוזים חדשות לבקרים בתרגום השקפת העולם הזו לשיטה משיטות שונות ברחבי העולם, שיטות המבקשות להשאיר את החברה האנושית כחברת הישרדות ומאבק, חברה בה העשיר מתעשר והעני נכחד, ובכדי לממש זאת הכול הופך לכשר ולגיטימי, לדוגמה: החרבת הדמוקרטיה. וכך, במזכר שנשלח ללקוחות העשירים ביותר של בנק "סיטיגרופ" בשנת 2005 נטבע לראשונה המושג "פלוטונומיה" (מדינה בה האזרחים העשירים חשובים יותר מאלו חסרי האמצעים) ונקבע כי "בעוד שהעשירים מקבלים נתח גדול יותר מהעושר, והעניים נתח קטן יותר, חלוקת זכויות ההצבעה נשארת כשהייתה – אדם אחד, קול אחד (בפלוטונומיות). בנקודה כלשהי סביר כי העבודה [Labor] תילחם חזרה בנתח הרווח הגדל של העשירים ותיצור תגובת-נגד לעושר הגדל שלהם…".

 

לטעמי אבחנה זו היא שהביאה את הפיננסיירים האירופאים להוריד על הברכיים את יוון לאחר שזו הכריעה דמוקרטית להתנגד לעסקה שהוצעה, מה שגרם לאחר מכן לברקזיט הבריטי, שבתורו מחליש את הכוחות המבקשים על נפשם של המוני העולם הנלחצים ונרמסים תחת המדיניות הזו. הדים לכך אפשר למצוא להוותנו גם אצלנו, עם דבריו של יוג'ין קנדל, שאמר בשנת 2013 ש"האיום הגדול על הכלכלה והדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי בנושאים כלכליים".

 

בשנת 2009 התבטא ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, בנוגע לתחום הכלכלי ואמר שישראל היא "מדינה קטנה, שבירה. אנייה קטנה כמו קליפת אגוז, צפה בתוך איזה סערה גדולה. צריך להבין בזה משהו, צריך להבין על מה מדברים. זה לא עניין של גאווה. אבל אתה לא לוקח דברים גורליים ומשחק איתם, זה הסיפור. במובן הזה, האירועים של החודש האחרון, זה הצצה. והאירועים של החודשים האחרונים במשבר הכללי, זה הצצה". ניתן היה לראות בכך הסבר לרעות הכלכליות שעלינו להחיל על עצמנו מחוסר ברירה. אבל האם זהו באמת המצב במדינה שחובה הלאומי מאפשר לה ל"[ה]ֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם-נְדִיבִים, וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם "? (שמואל א', פרק ב', פסוק ח').

 

משרד האוצר גאה בירידתו של יחס החוב-תוצר לשיעור של 64.9% בשנת 2015, זאת בשעה שיחס החוב-תוצר המשוקלל לפי תמ"ג המדינות החברות ב- OECD, הינו גבוה בעשרות מונים ועומד על 121.9%. כל אחוז העלאת החוב תוצר הוא אחוז להצלת חיים, ביניהם של חמשת אלפים איש ואישה, ילד וילדה, זקן וזקנה, אבא ואימא, אח ואחות, המתים כל שנה מזיהומים שניתן למונעם בבתי החולים בישראל.

 

ובכן ברור לכל שההחלטות שממשלת ישראל מקבלת הן מוטות ערכים, לא יהודיים ולא אנושיים, ותוצאתן תהיה הכתוב בספר ירמיהו (פרק ל"ד פס' ט"ז-י"ז): "וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם; וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם–לִהְיוֹת לָכֶם, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. לָכֵן, כֹּה-אָמַר יְהוָה, אַתֶּם לֹא-שְׁמַעְתֶּם אֵלַי, לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ; הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם-יְהוָה, אֶל-הַחֶרֶב אֶל-הַדֶּבֶר וְאֶל-הָרָעָב, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לזועה (לְזַעֲוָה), לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ."

 

אם כך, מעניין מה חושבים חלק מאלה הבאים מקרב ההנהגה הדתית בישראל אשר השתמשו חדשות לבקרים לאחרונה במושג ה"תועבה", שעל פי אחת הפרשנויות משמעה "תועה בה". מדוע הם לא כינסו כינוסים וקראו לצומות, להכאה על חטא וליום חשבון ואמירת תהילים על העובדה הזו, שבארצנו נעשים מעשים כתועבות האלה עליהן התריעו נביאי ישראל? האם הם אינם מבינים כי אלה הן התועבות הנוראות ביותר שבגינן "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (מיכה, ג', י"ב)? לא, הם לא!

אילו היו חיים בתקופת התנ"ך היו הם המתנגדים הגדולים לחוקי השמיטה היובל, הפאה, הלקט והשכחה. הם היו מטילים את חיתתם על אלה המבקשים את הגבלת הקניין הפרטי בשמיטה, וודאי שהיו אוסרים עליהם מלחמת חורמה והיו מתומכי הפרוזבול בכל לב. הם ודאי היו מנדים ושולחים אל הכלא את יפתח הגלעדי אשר הציל את ישראל בשל העובדה שאמו הייתה אישה זונה, כמו גם שהיו באים חשבון עם איוב אשר אמר "כִּי אֵשׁ הִיא, עַד-אֲבַדּוֹן תֹּאכֵל; וּבְכָל-תְּבוּאָתִי תְשָׁרֵשׁ. ; אִם-אֶמְאַס–מִשְׁפַּט עַבְדִּי, וַאֲמָתִי: בְּרִבָם, עִמָּדִי. ; וּמָה אֶעֱשֶׂה, כִּי-יָקוּם אֵל; וְכִי-יִפְקֹד, מָה אֲשִׁיבֶנּוּ. ; הֲלֹא-בַבֶּטֶן, עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ; וַיְכֻנֶנּוּ, בָּרֶחֶם אֶחָד. ; אִם-אֶמְנַע, מֵחֵפֶץ דַּלִּים; וְעֵינֵי אַלְמָנָה אֲכַלֶּה. ; וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי; וְלֹא-אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה. ; כִּי מִנְּעוּרַי, גְּדֵלַנִי כְאָב; וּמִבֶּטֶן אִמִּי אַנְחֶנָּה. ; אִם-אֶרְאֶה אוֹבֵד, מִבְּלִי לְבוּשׁ; וְאֵין כְּסוּת, לָאֶבְיוֹן. ; אִם-לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָו; וּמִגֵּז כְּבָשַׂי, יִתְחַמָּם. ; אִם-הֲנִיפוֹתִי עַל-יָתוֹם יָדִי: כִּי-אֶרְאֶה בַשַּׁעַר, עֶזְרָתִי." (איוב, ל"א, י"ב-כ"א).

בעל כורחנו עלינו לחוות כאן את התהום העמוקה בין אלה הסבורים שהארץ הינה 'בעלת קדושה' עצמית, לבין אלה הסבורים כי קדושתה של הארץ באה לה מתוך אופן התנהגותם של בני האדם הנמצאים בה. ייתכן שאחת הסיבות העמוקות לכך היא שהגישה הפרוטסטנטית, אותה הסביר מאכס וובר בספרו "הפרוטסטנטיות ורוח הקפיטליזם", חדרה עמוקות לתוך זרם הדם של חלק מהתפיסה היהודית ובוללה אותו. גישה זו גורסת כי מי שעשיר על פני האדמה, כמו גם מי שעני, זו הכרעה שהתקבלה בשמים ולכן "אין מה לעשות עם זה". מעניין אם גישה זו הייתה תופסת מבחינתם בנוגע ל"תועבות" אחרות עליהן הם מתריעים, או שהיא תקפה רק לגבי עשירים ועניים, דלים ואביונים שכך נגזר עליהם משמים ו"אין להם מה לעשות עם זה".

כי הרי "בעולם התנ"ך", כדברי אברהם קריב, "אין מקום לאותו מושג יווני שרגילים לתרגם אותו במלה העברית 'גורל', הַיינוּ גְזַר סמוי הרובץ על אדם מלפני לידתו, ללא 'מדוע ו'למה'. כנגד זה יש בתנ"ך ענין אחר, החל גם הוא על אדם מבֶּטֶרם בא לעולם, והוא יעוד שנתיעד לו בחייו." (שבעת עמודי התנ"ך: אישים ואידאות בספר הספרים, בכורה ובחירה, אברהם קריב, עם עובד, תשכ"ח).

אם כך, לא טעו אבותינו ואימותינו כשסברו שייעודו של עם ישראל "וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו') משמעו, בראש ובראשונה, הגשמת חיי צדק בין אדם לחברו וכי "העם דורש צדק חברתי" עולה ממעמקי הייעוד והציווי היהודי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר דברים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל." (דברים, כ"ה, פסוקים י"ג-ט"ז) וכן מהפסוק הידוע "צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים ט"ז, כ') שרש"ר הירש דרשו: "צדק צדק תרדוף. הצדק יהא התכלית העליונה והיחידה של הכלל הלאומי, ויש לשאוף אל הצדק רק לשם הצדק עצמו, ואילו שאר כל השיקולים חייבים להשתעבד לתכלית זו… תפקידו היחיד של ישראל הוא לרדוף את הצדק ללא הרף ובכל ההתמסרות… גם אחרי שכבר הושלמה ירושת הארץ… ירושת הארץ תלויה ועומדת בכל רגע, והמדינה היהודית חייבת לרשת את הארץ תמיד מחדש על ידי הגשמה מלאה של הצדק". כי משמעות היות יהודייה היא מאבק בתועבות העוול, מאבק ללא פשרות!

 

בעמדנו בפני תהום זו עלינו תמיד לנסות ולחזור גם לסיום דבריו של דוד גרוסמן על ברונו שולץ שהוזכרו לעיל: "הקריאה בכתבים שלו חיזקה בי את התחושה שבדרך כלל, בשגרה היומיומית שלנו, אנחנו חשים את החיים שלנו בעיקר כשהם אוזלים. כשאנחנו מזדקנים, כשאנחנו מאבדים חלק מהיכולות הגופניות שלנו, כשאנחנו מאבדים קרוב משפחה או חברים יקרים. או אז אנחנו לפעמים מרגישים, אפילו לא אומרים אבל מרגישים שהנה, היה פה משהו ואבד. עכשיו משהו מהחיות שלנו ירדה קצת. כלומר, הבנו את החיוניות הזאת, את החיות רק כשמשהו ממנה אבד. וכשקוראים את ברונו שולץ, כשקוראים באמת כל דף ודף שלו, פתאום הדברים כולם, כמו שהוא אומר, נסוגים עד לשורשיהם, עד לפעימת החיים האותנטית והעזה ביותר. פתאום אנחנו רוצים יותר. פתאום אנחנו יודעים שאפשר, שמותר לרצות יותר, שהחיים הם יותר ממה שדועך איתנו. נכון שגם אזורי הכפירה הגדולה, המתעוררים בנו אז ובגללם אנחנו נוטים לחזור שוב ושוב לייאוש ולניהליזם ולציניות ולמחשבה שכל הקיים, כל המציאות כולה, זה רק הצגה אחת גדולה, רק אשליה ריקה נוצצת שאנחנו הולכים בעקבותיה בעיוורון, כמו שאבא של שולץ הולך מהופנט אחרי נצנוץ נעלי הלכה הזולות של אדלה המשרתת. אבל הכוח הגדול של שולץ הוא בזה שהוא מצליח לעורר בקורא את שני הדחפים הסותרים האלה ביחד – את המשאלה לפשר ואת הייאוש מהאפשרות להגיע אליו. את התשוקה למשמעות ואת חוסר האמון המוחלט באפשרות לקיומה. כמעט כל סיפור שלו מפעיל בנו בעת ובעונה אחת את שני הקטבים האלו, את הפרפור הזה בין אמונה עמוקה לכפירה גמורה, ובסופו של דבר את הסתירה שבין דחף החיים ומשאלת המוות."

 

או במילותיו של י.ח ברנר:

 

"זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי

וזוהי צואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!"

(מכאן ומכאן)

 

עם פרוש ראש השנה תשע"ז, לו נדע להיאחז ביהדותנו זו ולהיאבק ללא ליאות על יצירתה של חברה צודקת ושוויונית יותר, חברה בה כדבריו של דילן תומס "ולא תהי למוות ממשלה… אם כי יאבדו אוהבים לא תאבד אהבה; ולא תהי למוות ממשלה". לו נוכל להילחם ללא ליאות בתועבות האמתיות כפי שמורה אותנו ספר הספרים, "כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל". (דברים, פרק כ"ה, פסוק ט"ז).

 

לו יהי.

 

 

פסח

 

תגיות נוספות