חדשות

יום אחד זה ייגמר

29.1.2014

מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

זה יקרה יום אחד. אינני יודע איך באיזו צורה ואופן, אינני יודע אם זה ייקרה מחרתיים, בעוד חודש, אולי בעוד שנה. איש אינו יודע איזה אופי זה ילבש, כמה זמן זה יימשך ומה תהיינה התוצאות מרחיקות הלכת של זה.

אבל ברור כי המצב בו נמצאת החברה הישראלית לא יתמיד כפי שהוא היום.

עָם, אשר קיבל את ההזדמנות השלישית בתולדותיו להגשים חברה צודקת ושוויונית יותר, מתבוסס בביצת הניצול המחפיר של בני אדם באשר הם בני אדם. מילדים, המקבצים נדבות בצמתי הדרכים, עבור בעובדים עניים, אשר אינם מצליחים להבטיח את עתיד ילדיהם, וכלה בגסות לב דריסה ורמיסה, של כל מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, תוך האדרה לרמה של עבודת אלילים אקסטטית את מי שהצליח להתעשר, כאילו הצלחה זו הופכת אותו מבשר ודם לאל.

מדוע אני יודע שזה ייגמר? בשל האמת העמוקה והנצחית אותה חשף אלבר קאמי בספרו "האדם המורד". כך הוא כותב שם:

"מי הוא האדם המורד? אדם האומר לאו!.. עבד שציית לפקודות כל ימי חייו, סבור פתאום כי אין לשאת פקודה חדשה. מה משמעותו של 'לאו' זה? משמעותו למשל :'הדברים נמשכו זמן רב מידי', 'עד עכשיו כן, ולהלן-לא', 'אתה מרחיק לכת' ועוד: 'יש קו גבול שאותו לא תעבור'. בקיצור לאו זה מבשר את קיומו של קו גבול כלשהו. אתה מוצא אותו רעיון של קו גבול בהרגשתו של המורד, כי זולתו 'מפריז', כי הוא חורג מהגבול בהפעלת זכותו, ואילו מעבר לגבול זה קיימת זכות אחרת, המגבילה את הראשונה."

138-500x300

מזה זמן רב קו הגבול הזה נחצה. הוא נרמס ברגל גסה יום יום ושעה שעה, על ידי אלה המונעים תרופות מחולים אשר אין להם די כסף, ביניהם זקנים ניצולי שואת העם היהודי, ומביאים בכך למותם בטרם עת. הוא נדרס על ידי אלה, השולחים את ידם אל קצבאות העניים והמרודים ביותר ביננו, זורקים אותם מביתם, מנתקים להם את החשמל. הוא נחצה על ידי אלה, ההופכים את תושבי כפר שלם, גבעת עמל ועוד ועוד לפולשים בביתם, לאחר שהמדינה גררה אותם לבתיהם של הערבים, אשר ברחו במלחמת העצמאות, והפכו בעצמם לפליטים. עתה מבקשים גסי לב ונפש אלה להפוך את תושבי השכונות הללו לפליטים חסרי בית בארצם שלהם, משל היו הם חברות ענק אלה יחד עם ממשלת ישראל, בעלי כוח כשל האל עצמו, עליו נאמר "פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים" (שמות ל"ד ה-ז). הם סבורים כי עוצם ידם והכוח שחמסו להם, הינם חסרי כל גבול וכי הכל מכל מותר והותר להם.

אך פני הדברים אינם כאלה. מחאת 2011 הוכיחה כי החברה הישראלית אינה אטומה כפי שנדמה להיות. היא הראתה כי מתחת לפני השטח בוערת עדיין הגחלת של הצדק, השוויון, ההתנגדות לעוול, לחמיסה ולרמיסה של הדך והעני, באשר הם. זו היתה האות הראשונה בדרך ארוכה. דגל, אשר הורם לאמור עד כאן ומכאן כבר לא. אלא, שכמו בכל חברה, הבשלתם של תהליכים היא ארוכה, וכמו פרעה, בזמנו, שכוחו היה עצום ורב, גם נצלנים אלה סבורים כי הם יוכלו לעם הזה. לכן, הם מקשיחים את ליבם ומחריפים את מכותיהם, כי בליבם הם אומרים מי יוכל לנו?

נכון, טחנות הצדק טוחנות לאט, אך בסופו של יום גם אם אנחנו לא נזכה לראות את הצדק נעשה, הוא יעשה, מאחורי הקלעים של האירועים ההיסטוריים הגלויים. כפי שאמר בובר "עשרה כשלונות, אם הרוח מעידה בהם על סגולת מרצה, צירופם עלול להוות ניצחון". אך יש לסייע להיסטוריה זו להתממש, להתרחש. הבעיה בפניה עומדת מדינת ישראל היא כפולה. מצד אחד, אנחנו מדינה צעירה שעדיין לא הכתה שורשים בקרקע, עדיין נלחמת על עצם קיומה. מן הצד השני, מרושעים אלה מנצלים זאת בכדי להכביד את ידם, והכל באישורו ובעידודו של השלטון. אין מקום אחר לעם היהודי בעולם, יש לנו אחריות מוחלטת לקיומה של המדינה היחידה שלנו, להם אין! בהינתן כל אלה יש לגבש את הדרכים הראויות האחראיות והנכונות לשעה ההיסטורית הזו בכדי לומר עד כאן ומכאן לאו! על הלאו הזה להיות כה עוצמתי עד כי ערלי לב אלה יבינו כי מכאן והלאה זה לא ילך יותר.

 

תגיות נוספות