הטנגו הניאו-ליברלי של חוק הלאום

24.7.2018

אביב וינגרטן

חוק יסוד הלאום שאושר וחוקק במליאת הכנסת הוא מקור לעוד פרובוקציה המאיימת לערער ולהטביע את החיים המשותפים של יהודים וערבים בישראל. קשה לאמוד את משמעותו המעשית ונראה שעיקרו הוא הצהרתי. מהות החוק היא בביסוס סמליה היהודים של המדינה, המנון, דגל, לוח השנה היהודי, ימי ציון ועוד. אכן קיימות תנועות ואנשים בארץ ובעולם שעוד מערערים על זכותו של העם היהודי למדינת לאום וצריך לעמוד על זכות בסיסית זו, אך הגדרה זו כבר נקבעה וקיבלה את מעמדה החוקי מתוקף מגילת העצמאות המתווה את רוח המדינה במסמך ערכי ועמוק, ויש הטוענים כי חוק הלאום פוגע בתוקף של המגילה. שתי הסוגיות הדרמטיות ליחסי יהודים ערבים הן עידוד התיישבות יהודית, ואי הכרה בערבית כשפה שוות מעמד לעברית הרשמית תוך אמירה מעורפלת כי "מעמדה לא יפגע" ממעמדה לפני החקיקה. מה שכן ברור, הוא שהחוק פוגע ביחסים המורכבים והעדינים בין החברה הערבית בישראל לאזרחיה היהודים. עצם הניסיון לפתור מתחים רבים הקיימים בין הרוב היהודי למיעוט הערבי באמצעות חוק מייצרת מאבק פוליטי כוחני במקום פתרונות אזרחיים פרטיקולריים במרחבים הרבים בהם נפגשות החברות.

מפגש האביב באשבל, דרך לקדם קיום משותף

התזמורת הפוליטית געשה מעל דוכן הכנסת  "זהו רגע מכונן בתולדות הציונות"…"קבענו בחוק את עקרון היסוד של קיומנו: ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, מדינת לאום שמכבדת את זכויות הפרט של כל אזרחיה…" אמר ראש הממשלה עת אישור החוק. האופוזיציה רעשה "…אני נזכר בחקיקה של דרום אפריקה של האפרטהייד, ואני נזכר בחקיקה של ארה"ב בתקופת ההפרדה הגזעית" (ג'בארין), "דגל שחור מתנוסס מעל חוק הלאום" (זנדברג). נראה כי מטרתו המרכזית של החוק היא גזירת הקופונים של חברי הכנסת לקראת הבחירות הבאות. אך מעבר לסיסמאות הנזרקות באוויר, יש  משהו גדול יותר, מגמה של שיתוף הפעולה בין ממשלות הימין לבין ההנהגה הפוליטית הערבית ורובה של האופוזיציה בכלל באימוץ אופן המחשבה הימני.

חוק הלאום חובר להלך הרוח ולמגמות שמובילות הממשלות בשני העשורים האחרונים אשר פועלות ליצירת חברה ישראלית משוסעת, ויותר מכך יצירת חברה המנוהלת לפי כללי הכלכלה הניאו-ליברלית. במקרה הזה הגברת הפרובוקציה והמתחים ביחסי האזרחים היהודים והערבים חוברים להחלשת מנגנוני מדינת הרווחה והפגיעה הממושכת במעמדות החלשים, אשר החברה הערבית מהווה אחוז ניכר מהם. אמנם צריך לזקוף לזכותן של הממשלות האחרונות שהגדילו תקציבים ייעודיים שנועדו "לשלב" את החברה הערבית – כלומר להכניס יותר ערבים לשוק העבודה למשל תקציבי חינוך, תחבורה, משטרה ועוד.. בד בבד עם השקעות אלו אותה הממשלה הסיתה באופן שיטתי נגד החברה הערבית ("נוהרים לקלפיות").  סתירה זו , בה יד אחת מחבקת ויד שנייה דוחה, משרתת תפיסת "שילוב" של החברה הערבית על בסיס ההיגיון הניאו-ליברלי . תפיסה זו עוצבה בעשורים האחרונים טוענת שאחריות המדינה כלפי החברה הערבית מתמצת בהיותה כלי שתכליתו רק חיבוק הפרטים הערבים לתוך המערכת הכלכלית תוך דחייה של החברה הערבית כמיעוט לאומי, הסרת אחריות ואף התקפה נגד ציבור נפרד זה. נראה שזו הייתה הכוונה של ראש הממשלה בהכרזה על  "שמירה על זכויות הפרט" בדבריו על חוק הלאום – זכויות הפרט כן, הכרה במיעוט הערבי לא.

מפגש האביב, מקום ליצור ביחד

הממשלות האחרונות מובילות מגמה הפוגעת בחברה הערבית בישראל, אך הן לא לבד, ההנהגה הפוליטית הערבית מבצעת את חלקה בטנגו הימני הזה. היא מאמצת את השיח הבדלני ואת הוויתור על מאמץ משותף, יהודי-ערבי לכינון מדינת רווחה שתטיב עם כולם. ובכך קבלת את אופן "השילוב" כפי ששלטון הימין מגדיר אותו. שיתוף הפעולה מתבטא באימוץ היגיון ההפרטה ופירוק מנגנוני מדינת הרווחה שעוד נשארו כאן תוך קבלת התקציבים הייעודיים בשתי הידיים. דוגמא טובה לכך, במאבק המתוקשר שהיה על סעיף ההתיישבות היהודית בחוק, בו חזרה הקריאה בדברי הפוליטיקאים הערבים לבעלות פרטית ערבית על הקרקעות שנגזלו ב- 48 ותוך התייאשות מהמאבק לפיתוח היישובים הערבים על אדמות המדינה. קריאה זו חוברת להפרטות  נוספות מבית היוצר של ממשלת ישראל ומחזקת את מגמות ההפרדה והבדלנות בין ערבים ליהודים.

תהליך ההקצנה הלאומנית והחלשת האחריות של המדינה על אזרחיה,  פוגשת מרחבים רבים בישראל שהולכים ונהיים מעורבים, במיוחד בפריפריה, שם אזורים עם נוכחות משמעותית של ערבים או אפילו רוב ערבי נפגש עם אוכלוסיות מוחלשות יהודיות. בניגוד ליישובים הקטנים בפריפריה, המגורים בערים הפריפריאליות בישראל אינו יכול להיות סגור בפני ערבים (כרמיאל, נצרת עילית וב"ש למשל) ובהעדר פיתוח רלוונטי בכפרים הערבים הן הולכות ונהיות מעורבות יותר. זאת מתוך הכרח עקב המחסור בהיצע של דירות ושטחים מוכרים לבנייה בכפרים ולא מתוך בחירה של היהודים או הערבים בחיים ביישובים משותפים. במרחבים אלו, לצד חיים משותפים שהולכים ונרקמים בהם, נוצרים גם מתחים רבים בין העמים. מפגש זה של אוכלוסיות מוחלשות, מהווה אמצעי להסתה לאומנית, מקור להטחת הציבורים זה בזה תוך גזירת הון פוליטי בין אם בשביל פוליטיקאי יהודי או ערבי, ונראה שכך גם מטרתו העיקרית של חוק הלאום והאווירה שנוצרת סביבו. אך חשוב לציין שמנגד קיימים קולות של הנהגות אחראיות יהודיות וערביות הקוראות לפעולה משותפת ולפיתוח הפריפריות ומרחבים נוספים בחברה הישראלית לטובת כל הגרים בה, יהודים וערבים. הם עדיין כקול ענות חלושה אך מי ייתן ויגבר קולם.

 

הכותב הוא חבר דרור ישראל שריכז והדריך בשנים האחרונות את פעילות המרכז לקיום משותף באשבל

אביב ואסנת, מדריכים במעגל לקיום משותף

 

תגיות נוספות