חדשות

גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה , גְּזֹרוּ (מלכים א' כ' כז')

17.2.2012

מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

משפט שלמה מתואר בתנ"ך כאחד משאי החכמה האנושית וההסתכלות המקורית של החכם באדם – שלמה המלך, שלפניו הובא מקרה שנראה על פניו כבלתי ניתן לפתרון – שתי נשים כל אחת טוענת הבן החי שלי הוא- המת הוא של האחרת.

גאוניותו של שלמה לטעמי, באה לידי ביטוי ביכולתו לחשוף את המניעים הנסתרים של כל אחת מהנשים. האם האמתית חסה על חיי בנה והעדיפה למוסרו ובלבד שיחיה. אך האישה האחרת ביטאה  בנה והעדיפה למוסרו ובלבד שיחיה.  המניעים הנסתרים של כל אחת מהנשים. , בעיני, את אחד המוטיבים העמוקים והנוראיים שהמין האנושי הביא לעולם. המוכנות לאבד, תרתי משמע, את הכל ובלבד לא לחוש תחושת הפסד כלשהי.

2900

מסתבר שפסיכולוגיה התאבדותית זו שאותה זיהה ברל לנג[1], כגרעין האוטופי של ההישרדות יונקת את חיותה מהאמונה הפנימית דטרמיניסטית כי גורלו של העולם הוא להישמד ויהי מה. לטענת לנג מחשבה זו היא שמכתיבה את העשייה הבלתי מוסברת של עמים ויחידים המבינים כי מעשיהם יכולים להביא להחרבת עצמם והעולם ובכל זאת ממשיכים בדרכם הרעה.

נראה שהנחת מוצא פסיכולוגית זו מניעה תהליכים אשר כל המתבונן בהם והמנסה למצוא את ההיגיון מאחוריהם נשאר פעור פה אל מול ההתנהלות שכל כולה מובילה לאחת משתי האפשרויות  "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה " או של אחרי המבול.

דוגמא מצמררת של תופעה זו קיבלנו בימים האחרונים – במאבק על תנאי ההעסקה של עובדי הקבלן. אותן הנהגות-ארגונים ואישים בולטים בהן, אשר נאבקים "בחירוף נפש" כנגד התופעה, עשו את כל אשר לעיל ידם להכשיל את המהלך בכדי למוטט על ראשי עובדי הקבלן את עולמם. מה לא נעשה ומה לא נאמר כנגד כל הישג, כנגד כל פשרה, כנגד כל ניסיון למצוא מוצא הגיוני לתחילתה של דרך כלשהי אשר תתחיל לחלץ את עובדי הקבלן ממצבם הנורא. דווקא בשעה הקריטית ביותר לעובדי הקבלן התייצבו גופים אלה כאיש אחד כנגד הנושאת והנותנת – ההסתדרות הכללית, ביודעם שכל מתקפה שלהם עליה יכולה להחליש את כוח המיקוח שלה. הם התירו את חרצובת לשונם, סנטו וגידפו את ההסתדרות שכל מאמציה, לדעתם, הם בזויים ושנואים וכל שטנה המוטחת כנגדה היא מבורכת והם כעפר תחת רגלי כל מתעביה.

עתה נותר לברר האם הנהגות ואישים אלה עונים לדגם הפסיכולוגי-תנ"כי של שלמה המלך או שמא הם פשוט ניזונים מהגרעין האוטופי של התאבדות כוללת כביטוי לתחושת סיפוק וריגשה פנימית שאין "עמוקה" ממנה- ריגשה הכונסת לנבואתו של דוסטוייבסקי שהתנבא "שאם אלוהים מת הכל מותר" גם לחרב את עתידם של העובדים המוחלשים ביותר במשק.


[1] ברל לנג – פרופסור לפילוסופיה בטריניטי קולג', קונטיקט

 

תגיות נוספות