חדשות

"אָנָּא יִשָּמַע בְּחַיַינוּ הֵד גְּבוּרָתָם וּמְסִירוּתָם וְיֵרָאֶה בְּמַעֲשֵׂינוּ טֹהַר לִבָּם."

3.10.2014

מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

לפני מספר שנים ביקרתי את זאב איבינסקי בקיבוצו עין–חרוד מאוחד. זאב עמד על כך שנלך לראות את קיר הזכרון, אשר בעין חרוד, בו חקוקים שמותיהם של כל חברי עמק חרוד, בניו ובנותיו, שנפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה. יותר מכל עמד זאב על משמעותן של המילים אשר נלקחו ממחזור התפילה ליום הכיפורים, ואשר נכתבו על הקיר לנוכח שמות הנופלים כמעין שבועה: " אָנָּא יִשָּמַע בְּחַיַינוּ הֵד גְּבוּרָתָם וּמְסִירוּתָם וְיֵרָאֶה בְּמַעֲשֵׂינוּ טֹהַר לִבָּם ".זאב הטעים לפני עד כמה מעניין הוא הדבר שדווקא במחזור התפילה הדתי מופיע משפט המיועד כולו למעשה האנושי, שאיננו תלוי במעשה האלוהי או הדתי. תפילה הקוראת לי ולך לממש ולהגשים, בחיינו שלנו, את טעם מותם של אלה אשר לא זכו ונפלו בטרם עת על מזבח קיומה של מדינת ישראל.

רגע-בעיר-צילום-יהודה-גולן


שבעים ושניים חיילים ואזרחים נהרגו במבצע "צוק איתן". אך שבועות ספורים עברו והכול חזר לשגרתו. נראה, כי רק בני משפחתם, אשר חלל עמוק נפער בנפשם, חשים את הנורא מכול, את אובדן החיים הצעירים אשר נקצרו מפני מלאך המוות. "מהו טעם המערכה?", שואלים רבים. האם קיומה של מדינת ישראל, ביתו האחרון והיחיד של העם היהודי, איננו מספק את התשובה הראויה? האם עובדת היותו של העם הזה נתון לסכנת השמדה, לשנאה ולאיבה, שאין שני להן בהיסטוריה של האנושות, איננו מספק את הסיבה המוצדקת והראויה ביותר? אודה ואתוודה: אכן כן. אך כשאני מביט אל עיניהם של האנשים הצעירים הללו אשר נתנו את הכול: את חייהם האישיים, את נפשם הפרטית אשר חדלה מלהתקיים בעולמנו שלנו, אני שואל את עצמי: האם טעם מערכה זה מספק? האם הוא עומד בפני עצמו ומצדיק את קורבנם המוחלט?


אינני יודע לומר בשמם אם טעם זה היה מספק אותם. אינני יודע לדבר בשמם ואינני רואה עצמי ראוי לכך, אך אני רוצה לדבר בשמם של אלה אשר זכו ונשארו בחיים, בזכות קורבן התמיד הזה של רבים כל כך.
ביאליק כתב: " אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ, צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת (…) הוי, אָח נַעֲנֶה! אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה – אֶל – בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן (…) וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא-נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד-הֲלֹם וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ; וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים – הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם!"גם בשמו של טעם מערכה זה, שביאליק שורר, אינני יכול לבוא בתביעות לאיש. ליבי לאלה, הבוחרים במשנת חיים זו, עד שהם מוכנים למסור בשמה את היקר מכול.


בימי ילדותי נהגנו לקרוא בבית הספר בטקסי הזיכרון את שירו של ארצ'יבלד מקליש שכך כתב: "החיילים הצעירים שמתו לא ידברו, ובכל זאת יישמע קולם בחלל הבתים שהדמימו (…) הם אומרים צעירים היינו ומתנו – זכרונו! הם אומרים: עשינו ככל אשר יכולנו, אך אם לא יושלם המעשה והיה כלא עשינו. הם אומרים: מיתותינו לא שלנו הן, כי אם שלכם, ואשר תעשו מהן – רק הוא יהיה משמען. הם אומרים: אם חיינו ומיתותינו נועדו לשלום ולתוחלת אחרת או חלילה היו לשווא – לא נוכל עוד לומר. אתם החייבים לומר זאת! הם אומרים: הנה ציווינו לכם את מיתותינו, תנו להן את משמען (…) מתנו – זיכרונו, אתם החיים". האם כל אחד ואחת מאתנו, אשר זכה בחיים מקיים את הציווי האנושי של הניסיון להגשים בחיינו שלנו את המסירות והגבורה, ואולי יותר מכול: שייראה במעשינו טוהר לבם?
לא, אינני מצפה לכך ממנהיגינו הפוליטיים. הם איבדו מזמן את היכולת לשאול את עצמם, ביושר האינטלקטואלי הנחוץ, שאלות מן הסוג הזה. אלה, אשר שיחקו בתכסיסנות ובתככנות השפלה והמכוערת ביותר, בשעה שאנשים צעירים חרפו והשליכו נפשם מנגד, אינם יכולים אפילו להעלות על דעתם כי מישהו בכלל שואל את עצמו ביושר שאלה שכזו. אלה, אשר זורקים אנשים מביתם ערב השנה החדשה ומכבידים את עוּלם על האומללים ביותר, ואחר כך מסבים עם בני משפחתם לשולחן החג ומנשקים את נכדיהם באהבה, אינם מסוגלים להעלות על דל מחשבתם את סבלו של האחר. לא מהם תבוא התשובה, ולא משכמותם.


מעצמנו עלינו לתבוע את המענה: האם היו הם בשר תותחים לקיים את המציאות הישראלית ללא היסוס או פקפוק? או שמא, נכון יותר, שכל אחד ואחת מאתנו יראה עצמו מחויב ביום-יום להיות גיבור, מסור וטהור לב במעשיו, כדי לממש ולהקים כאן חברת מופת.
בהתקרב יום חשבון הנפש ייתן כל אחד וכל אחת את תשובתו, כאשר ידריכו אותנו לבנו ונפשנו.

 

תגיות נוספות